גרי ברשלום, מוותיקי גבעת-חיים, כתב על מיגון הקיבוץ בזמן מאורעות 1936.

"ב-17 לאפריל 1936 הגיע אושרק'ה אלינו לגבעת חיים (מעבר לכביש), אסף אותנו סביב מכוניתו, וסיפר כי ביפו רצחו כ-20 יהודים ויש להתכונן להגנת הקיבוץ.

לא הבנו מאומה בהגנת יישוב וגם לא עלה בדעתנו לפנות לאחרים ולשאול (הרי ידענו הכול…) כולנו קראנו את פרק ד' בספר נחמיה: "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח".

קבענו מיקומי עמדות, ומפקדים לעמדות (לפי וותק!).

רדיוס הנגר (אליעזר רט, אבא של איה) החל לנסר לוחות, ולהציב קורות עץ שביניהן מלאנו חצץ. הוצאנו את כל הנשק מן הסליק וחילקנו לכל העמדות. חילקנו את חברי הקיבוץ באופן שווה לכל עמדה. בכל עמדה שכבו ועמדו כ-15 איש, מצוידים בשני רובים ואקדח.

יצאנו כולנו לעמדות, חברים וחברות (כמובן), פרט לאלה שהשארנו לשמור על ילדינו. לא עלה בדעתנו להנהיג תורנות או לאייש את העמדות לפי מספר הכלים שבעמדה, לא העזנו להציע למישהו ללכת ולשכב בחדרו בזמן שאחרים ישכבו בעמדות.

חלוקת הנשק לכל עמדה נעשתה לא לפי שיקולים טקטיים, אלא לפי חוק השוויון, ז.א לכל עמדה כמות שווה של נשק. מיקום העמדות לא נעשה לפי שיקול צבאי אלא לפי טעמו של רדיוס…

לכל עמדה היה מפקד מבין חברי הקיבוץ הוותיקים. לעמדה ליד שער הכניסה מינו כמפקד את אליקים, בחור חכם וחרוץ אך נמוך קומה מאד, ולכן רדיוס בנה שרפרף מיוחד עבור אליקים. בבורותנו כי רבה, יצא שכאשר פורעים ערבים ירו מהגבעה מולנו, הם לא בחרו (כפי שהיה צריך להיות בין יריבים ג'נטלמנים) לירות על העמדות אלא על בתי הילדים החשופים. אי לכך המקום הבטוח ביותר בשעת יריות היה בתוך העמדה ואילו שומרת בתי הילדים שכבה ורעדה בין התינוקות שהעבירה לרצפה.

בשלב מסוים עלה כצ'ל למגדל המים, ותקע בין אשנבי הירייה, בראש המגדל, צינור 2. בין כל הערבים בואדי חווארת התהלכה השמועה שבג'ובניה (קיבוץ) יש מיטרוזה (מקלע)!

הערבים גילו מהר מאד שכדי לעייף את הקיבוץ היה עליהם לשכב בשרידי העמדות של הצבא הטורקי, לירות מספר יריות, וללכת הביתה.

בקיבוץ החל קונצרט של יריות לכל הכוונים, וגם לעין החורש, שמשם כמובן ירו בחזרה.

כל הקיבוץ שכב מספר לילות, אחרי יום עבודה, בלבוש מלא בעמדות.

לפני עיני רוחנו ראינו את הציור המפורסם של דלקרואה: "החרות על הבריקדות", וראינו את לוחמי המגן של וינה משנת 1934, ורצינו להדמות לגיבורים אלו.

אך לבסוף אפסו כוחותינו, והפסקת המתקפות בסתיו 1936 הצילה אותנו מהתמוטטות…