נדמה לי, שלא הייתי כותב דברים אלה לולא הזיכרונות שהעלתה בבלוג רחל נחמני מימי מלחמת השחרור בכפר סאלד. סיפורי הזיכרון שלה העלו בי מחשבות וזיכרונות משלי על התקופה, והזכירו לי את הסיפורים של אימי, מרים פרינץ, שהייתה אחות מוסמכת בכפר סאלד.
אמא עבדה עוד בברלין בבית חולים כאחות מיילדת במשך 11 שנים, עד שנת 1935. בשנה זו הגיע לבית חולים בו עבדה, רופא מהארץ, שעבד בבי"ח 'אסותא' וגייס קבוצה של רופאים ואחיות לעבוד בארץ בבי"ח 'אסותא'. כשהגיעה לארץ היא עבדה בבית חולים בגדרה לחולי שחפת, ומשם נשלחה לקיבוץ 'שער הנגב' ליד גדרה (הנקודה בה ישבו חברי כפר סאלד עד עלייתם על הקרקע), והייתה לאחות בקיבוץ הצעיר.
אני נולדתי בשנת 1940, ובשנת 1943 עברו החברים משער הנגב לקיבוץ החדש – לכפר סאלד. התנאים היו קשים. היו הרבה מחלות וגם פציעות ואמא עזרה וטיפלה בכל.
בשנת 1946 נולד גרשון אחי הצעיר. שנתיים אחרי כן ב-1948 פרצה מלחמת השחרור. ההתקפות על הקיבוץ גברו, ובמשך תקופה ארוכה אנחנו, הילדים, גרנו במקלטים שהיו עשויים מפח שכוסה באדמה ובאבנים. שמענו את היריות והפגזים שנפלו בשטח הקיבוץ. בתקופת ההפוגה הוחלט לפנות את הילדים עם האימהות והמטפלות. הפינוי נעשה בלילה. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים. הגענו לקיבוץ עין חרוד. גרשון היה אז בן שנתיים, אני בן שמונה, ושנינו היינו ללא ההורים שנשארו בכפר סאלד. אמא, שתפקידה כאחות היה חשוב ביותר, וגם אבא שהיה מרכז הרפת, נשארו במקום. בעין חרוד נשארנו כחצי שנה. באותה תקופה ראינו את אמא פעמיים, אבא, אולי, הגיע פעם אחת. בעין חרוד טיפלו בנו ודאגו לנו מאד יפה. לחברים שנשארו בכפר סאלד היה קשה מאד. היום יום היה עמוס בעבודה, בשמירה ובהגנה על הקיבוץ.

זכורה לי במיוחד ההתקפה הגדולה על כפר סאלד, שהייתה עוד לפני הפינוי, ובה נפצע ברונו, אבא של יורם בוכהולץ. מסיפוריה של אמא אני יודע שהיא טיפלה בו, אולם הפציעה הייתה קשה מאד וברונו נפטר. הוא נפל בעת שרץ לאותת במורס כדי להזעיק עזרה. הכדור שנורה פגע בו בצוואר. באותה התקפה נפצעה גם לוטה אהרון (שהייתה אז בהיריון עם דודו), גם בה אמא טיפלה. פציעתה הייתה פחות קשה והיא התגברה עליה. אמא סיפרה לנו שהיא טיפלה גם בפצועים ערביים שנפצעו כשהעבירו מידע מהאויב, הם בעצם היו משת"פים. עכשיו כבר מותר לספר שכבר אז קיבלו אינפורמציה מאותם ערבים שעברו את הגבול בסיכון גדול כדי למסור מידע על הנעשה אצלם.
יותר מאוחר, אחרי המלחמה, אמא טיפלה בבנימין ארנוני (אבא של מוקי מכיתתי) שהיו לו בעיות בלב. היא סיפרה שהם אירגנו סוסה ועגלה שריפדו אותה בקש והתכוננו לנסוע לקיבוץ דפנה השכן, כי שם היה רופא, אבל בנימין נפטר בדרך. מטופלת נוספת שאמא טיפלה בה הייתה רעיה מירון, שבגיל שבע היו לה כאבי ראש עזים. היה חשד לדלקת קרום המוח. רעיה סיפרה לי שהיא רצתה רק שמרים תטפל בה, ואמא שלי ישבה לידה ימים רבים עד שהיא החלימה.

הילדה מירון

סיפור קטן-גדול, גם הוא כרוך בזיכרון על אמא, מתחבר יותר מאוחר למשפחה המורחבת שלנו. ינקי, אחיהם הצעיר של רעיה ואורי מירון, נולד באוטובוס. הנהג של אותו האוטובוס היה יהודה חיץ, שהוא הסבא של מי שהיה לימים חתני, איל – בעלה של ניצן בתי. יום אחד סיפרה לי רחלי, אמו של איל, שהיא הבת של נהג האוטובוס שבזמנו היה גר באיילת השחר ונהג בכבישי הגליל העליון. דיברתי עם יהודה על אותו אירוע של לידת ינקי באוטובוס, וקישרתי אותו דרך הטלפון להילדה מירון אימו של ינקי. שניהם התרגשו מאד לשוב ולהיזכר אחרי הרבה שנים בסיפור המרגש הזה.

כך יכולתי לגולל עוד סיפורים רבים, אולי בהזדמנות אחרת…