אז מה הולך בחלקו התחתון של חדר האוכל? בשבועות האחרונים התעורר המקום הרדום והמאובק לחיים לאחר ששקע בשינה עמוקה עת נסגר בתחילת הקורונה. נקיון, צביעה, קדיחות, עבודות חשמל ושוב נקיון

נפגשנו שלושתנו בערב קר בבית של שירה. לא החברות הכי טובות, לא מכרות מתחומי עניין משותפים, בעיקר שלום וחיוך בשבילים ובגני הילדים שחלקנו ועדיין חולקות.

לשלושתנו כואב בכל חורף לראות את פח מחזור הבגדים עולה על גדותיו ואת תועפות הבגדים לצידו נרטבים, מתלכלכים ולמעשה הופכים בלתי שמישים. גם לא כחומר גלם לסמרטוטי רצפה. עפרי סיפרה על חוויותיה מהגליל בו לקחה חלק בתפעול מקום כמו שלנו ששימש את תושבי הישוב והיה מוצלח מאוד. שירה מסתובבת בחנויות יד שניה באזור ומכירה היטב את התחום, איילת, שרגילה לקבל בגדים לילדיה מהאחיינים הבוגרים, נתקלת לראשונה ברכישת חולצות בית-ספר (האחיינים לא לומדים במשגב) ולא מאמינה שאלה המחירים ושזה הזמן שנדרש בהתעסקות סביב זה. מקוות שאנחנו לא מחדשות לאיש – ביגוד ללא דורש הוא פסולת לכל דבר ועניין ומהסוג המזהם. לנכדים שלנו יש מספיק בגדים כבר עתה בעולם וחברות האופנה יכולות לעצור אבל הן לא. אז יש לנו עולם אחד ונשמח לשמור עליו.

קהילה

יש גם את הצד החברתי, שחסר מאוד מאוד בקורונה, אבל היה חסר לחלקנו גם קודם. מקום שנפגשים בו ולא בשביל לקנות אלא להיות ביחד משפחות, חברים ואנשים מן הישוב. מקום מרכזי שיהפוך להיות מה שאנחנו ניצור בו וסביבו.

יזמנו את הפרויקט, כשהבנו שהרבה אנשים בעניין ורבים כבר חשבו על מיזם כזה בעבר. עכשיו כשהבסיס קיים, הגיע תורה של הקהילה לקחת חלק פעיל ולהכניס עוד קסם ויצירה למקום. כל יוזמה ברוכה. קצרה היריעה להודות לכל מי שהתנדב לנקות, לתקן, לתלות, לאסוף ציוד ולתרום אותו. היו רבים. שתדעו שהמקום הזה מלא באנשים מוכשרים, עם רצון טוב שהגיעו בערב או בשישי-שבת לתרום מזמנם וזה מחמם את הלב ומעלה חיוך.

אז איך זה יעבוד?

המקום ערוך ומוכן לקבל את הבגדים בהם מאסתם, קטנים או גדולים (מכובסים, שלמים וראויים ללבישה). בנוסף, יש אוסף משחקים, צעצועים, ספרים וכלי בית. כרגע, אפשר לבוא בשעות הפתיחה, לראות ולקחת לכם מה שתרצו. הביגוד והציוד למסירה ללא עלות פרט לסטנד אחד בו הפריטים יעלו 10 ₪ וזאת כדי לממן את המקום באופן שוטף. כמו כן, בהמשך תהיה פינת קפה ומאפה בעלות סמלית.

"חינם" מושתת על הרעיון הקהילתי המתבסס על התנדבות ותרומה ולכן גם זקוק למתנדבים שיטפלו בביגוד ובציוד המתקבל (מיון, קיפול, סידור) ומתנדבים שיפתחו את המקום. אם יהיו מספיק מתנדבים נוכל לחלוק בתפעול ולהתנדב פעם בחודש. במידה והשיטה לא תעבוד בדרך הזו, נשקול מחדש את עניין העלות. כרגע נפתח פעמיים בשבוע, בנהלי קורונה. אפשר להתנדב לפתוח עם חבר/ה ואפילו להפוך את זה לזמן איכות משפחתי. כשיגיע האביב והקורונה תעשה צעד אחורה, נוכל לפתוח יותר וליצור אירועים והתקהלויות שונות.

התנגדות?!

תוך שלבנו טוב עלינו, כשאנו בתחושת עשייה ושליחות, מתברר שלא כולם שמחים, לא חלילה מהכוונה הטובה של המקום, אלא בעיקר מהמיקום. שוחחנו עם נורית וולף בע"פ ואף קראנו את שכתבה לעלון וחשוב לנו לומר כמה דברים.

אנחנו מבינות.

כולנו נוסטלגיות, ברמה כזו או אחרת. המקום הזה חשוב לנו בכל ליבנו ובחרנו לחיות כאן. כל מדרכה צרה ואפורה היא זכרון, כל פקאן רטוב שנפל על הדשא הוא חוויה מילדות, אנחנו מגדלות כאן דור שלישי לאדמה הזו ומודעות היטב לגודל הפריבילגיה שניתנה לנו. אבל מה הוא זכרון? האם הוא תלוי במשהו ממשי שיעורר אותו? האם הוא בלב? בראש?

"כשגרתי בקיבוץ רעים", מספרת איילת, "לא היה שם את אותו הריח שיש כאן אחרי הגשם או לפני פסח. זה הטריף אותי. התגעגעתי לריחות האלה בכל הגוף וזכרתי אותם חזק. התגעגעתי לחג שבועות כפי שחוגגים אותו כאן. הייתה להם מסורת מקסימה של נסיעה בטרקטור לשדות, יש להם כלים חקלאיים הרבה יותר גדולים ומרשימים משלנו ובשיא האירוע הם שופכים תפוצ'יפס מהלוע של קומביין תפוחי האדמה, ובכל זאת. זה לא היה מה שזכרתי. אז הבאתי לשם את חלון התינוקות החדשים וכולם התאהבו ברעיון והגעגוע שלי קצת נרגע. הם ממשיכים לקיים אותו גם עכשיו, כשאני כבר לא גרה שם".

וחזרה ללובי התחתון של החד"א – להישאר בחיים פירושו להתחדש! כל מנהל עסקי יאמר זאת, כל חקלאי יאמר זאת, כל תא בגוף יאמר זאת. יש בקיבוץ מבנים רבים ששינו מטרה ותכלית מאלה איתם נולדו. האם עדיף להשאיר את הפעוטונים הישנים ריקים או למלא אותם בצחוק ילדים וריחות בישול של משפחות? האם עדיף להשאיר את המכבסה שוממת או לחדש אותה כמועדון תרבות לפנסיונרים שלנו וחדר אימונים לאוהבי הספורט? האם נגזר על הדואר הישן לעמוד ריק ומאובק או שעדיף להשכיר אותו לחברי קיבוץ מוכשרים, במקום שיחפשו מקום מחוץ לקיבוץ ועל הדרך, להכניס קצת כסף משכ"ד לקופת הקיבוץ?

כשביקשנו דווקא את המקום הזה, זכרנו שהוא חלק מהשורה המרכזית-החברתית שיצרו בקיבוץ (מזכירות-חד"א ופאב-גן שעשועים-סביום-מרכולית). מאז שהוציאו את תאי הדואר, הוא מקום מעבר ומאז הקורונה גם הפך מלוכלך וחסר שימוש. הדשא בחוץ משמש כמקום מפגש למשפחות ואידיאלי לייצר שם משהו חדש ומרכזי שאפשר להיפגש בו בדרך מהגנים, בדרך מחדר האוכל, בדרך מהמרכולית והדואר ולחדש את הווייתו וכן –  כמו להרבה דברים אחרים, כבר התרגלנו להיכנס רק מהכניסה הדרומית לחד"א. נהגנו ברגישות בתהליך וקיבלנו את האישורים הדרושים להקמת המקום ולכל צעד שעשינו. הפרויקט קיבל נסיון של חצי שנה ואם אכן יהיה ראוי ונכון לקהילתנו, הוא יוכל להמשיך להתקיים, כשגם אופציות אחרות יכולות להתממש.

אנחנו מבינות ומצטערות שנורית ואולי נוספים, חשים כך. לא הייתה כוונה לצער מישהו, ודאי שלא משכבת המבוגרים היקרה שלקחה חלק בבניית המקום בו כולנו חיים. אנחנו מקוות שתבינו שגם אנחנו, לוקחות כעת חלק בבנייתו. בנימה זו, מקוות ומאחלות שזה יהיה תחילתו של פרויקט נפלא ונהדר לכולנו וכולכם מוזמנים להגיע.

פתיחה (בנוהל קורונה) בימי שלישי 16:00-18:00 ובימי שישי 10:00-13:00

ימי סידור מוצרים – ראשון ורביעי, בשעות גמישות.

ניפגש.

תודה שקראתם