קוראים לו יעקב סיזל והוא המחליף של ערד סלוצקי בתור מנהל עסקי בגבעת חיים איחוד. כתבת חרוצה של העלון שמכירה אותו כבר כמה שנים, עושה גם לכם היכרות

יעקב סיזל (המכונה סיזל או קיקה) קיבל אותי לעבודה הנוכחית שלי באחד מראיונות העבודה המשונים בהם השתתפתי.

נכנסתי לחדר והתיישבתי מול שלושה גברים, הם היו מחויכים ונינוחים ונראה שהם נהנים מאוד האחד מהשני. אחד מהם הכיר (כמובן) את אבא שלי, מימיו בנתניה, פצח במונולוג של 20 דקות על מעלותיו, על השטויות שעשה בעיר תוך כדי חינוך עבריינים וכמה העריצו אותו. לפתע הוא קם ואמר: "טוב, אני צריך ללכת, נראה לי שאפשר לסגור ותתחילי ביום ראשון הקרוב". כל זה התרחש טרם שהוצאתי מילה אחת מפי.

נשארתי שם עם סיזל ועם מנהל הכספים, לא התאפקתי ואמרתי להם שבחיים לא נכחתי בראיון כזה. כולנו צחקנו מאוד, סיפרתי קצת על עצמי ובאמת התחלתי ביום ראשון.

היו לי ארבע שנים משותפות עם סיזל במזכירות קיבוץ מגל ולמדתי להכיר בן אדם. על אמת. כשמחפשים במילון הגדרה למושג הזה, יש תמונה שלו.

אני עצובה מאוד שלא אזכה לראותו במסדרון בכל בוקר, מזיז הרים ברמ"י או שוטף כלים כי הכיור מלא וכולם מתעצלים, אבל שמחה שגח"א זכתה בו.

אז מי אתה, סיזל?

הוא נולד וגדל במושב בית יצחק וגר שם עד היום. נשוי למאיה שעבדה 38 שנים ב"שפרירים" כמחנכת ורכזת שכבה, אבא לשלושה ילדים גדולים וסבא מאושר לשתי נכדות.

"לפני הכל אני חקלאי", הוא אומר. "למדתי בפקולטה לחקלאות ומשנת 1980 אני במשק, מגדל כיום אננס".

בגיל 45 יצא לעבוד בניהול קיבוצים ומושבים. "התחלתי במי עמי וביד חנה, בהמשך בלהבות חביבה, בפלמחים, בחולדה ובמגל. היום אני בגח"א וממשיך במקביל בבחן".

אני שואלת האם יש לו עוד כוח? הוא עונה: "אני רק 21 שנים בתחום, בטח שיש לי כוח".

מוקדם לו לענות מה התרשמותו מהקיבוץ שאנחנו קוראים לו בית, אבל הוא לא מסתיר שכבר קלט את המורכבות של המקום. יש עבודה רבה ומשימות, לדבריו, לחזק את הבסיס הכלכלי שאינו איתן דיו, לנסות לפתור את הבעיות הפנימיות, לנהל את הליך השיוך שלא עובר חלק בגח"א (מישהו אמר אנדרסטייטמנט?). כשאני נבהלת מכל הדברים הלא פשוטים שהוא מונה, הוא מרגיע: "אני אופטימי תמיד מטבעי (כמו כל חקלאי) ומזכיר לך שמי שלא לוקח סיכונים לא זוכה לעולם".

אני מזכירה לו שבמגל, למרות שבתפקידו היה אמור להיות בקשר בעיקר עם גורמים מקצועיים וגורמי הנהלה, ישבו אצלו כמעט על בסיס שבועי, חברי קיבוץ או תושבים בעניינים אישיים.

"מי שרוצה להיפגש איתי, מוזמן תמיד", הוא אומר. "הדלת שלי פתוחה. אני מסתכל על המצב שלי בגח"א ואומר לעצמי 'זו המשמרת שלי'. אני תמיד חושב שאני מרוויח מזה שאני איש של אנשים".

אני יוצאת מהשיחה בתחושה לא קלה. לפעמים עולה בי תכונה איחודניקית (ממש כאילו אני בכיתה י"א ולא אישה בוגרת שיודעת משהו על החיים) ואני חושבת שאנחנו המקום הכי טוב בעולם ומתאכזבת לגלות שלא כולם חושבים כך.

"תגיד לי משהו טוב", אני מבקשת והוא עונה: "יש בעיות גדולות ופוטנציאל גדול. כשאני רואה את הילדים משחקים אחרי ארוחת צהריים על הדשא של חדר האוכל והבמה, אני מקנא בהם מאוד".

מסר לסיכום לאנשי גח"א?

"סבלנות".