כמעט בכל יום, לאחר שאתם מסיימים לסעוד את ארוחת הצהריים בחדר האוכל ומדיחים את הכלים למכונת השטיפה הגדולה, אתם בוודאי אומרים שלום ומחייכים לאיש שבעצמו לא מוריד את החיוך מהפנים ומקפיד להשיב במילה טובה. אבל מה אתם יודעים על ראלב באדרן, העובד המסור של המטבח? קפצתי לחדר האוכל בבוקר יום שישי נינוח, ותפסתי אותו בהפסקה לשיחת היכרות קצרה, בעיצומן של הכנות לעוד ארוחת "בולונז ומנות אחרות", אליה מתכנסים רבים מחברינו מדי שבוע.

ראלב, כנראה שרוב אנשי הקיבוץ מזהים אותך אבל אולי לא מכירים אותך. ספר על עצמך.
שמי ראלב באדרן. נולדתי בכפר ג'ת והיום אני גר בשכירות בבאקה אל גרביה הסמוכה. אני בן 49, נשוי לסיהאם, ויש לנו שתי בנות: הגדולה אַיאַת (משמעות השם: פסוקים מתוך ספר הקוראן) תהיה בת 16 עוד מעט, והקטנה, שוּרוּק (תרגום מערבית: זריחה), בקרוב תחגוג 13 אביבים, ושתיהן נולדו באותו תאריך לידה: 22 בחודש יוני. שורוק אוהבת לעשות ספורט, כמוני. אשתי רצתה עוד ילדים אבל אני התעקשתי שלא נביא עוד כי לגדל ילדים זה לא קל, בעיקר במצבנו הכלכלי. אשתי גדלה בבית משפחה ערבית בתוך שכונת בית אליעזר היהודית שבחדרה, ושם למדה לדבר עברית ברמת גבוהה מאוד. אני למדתי עברית בבית הספר המקומי.

אילו תחביבים יש לך?
רוב חיי עסקתי בספורט, בעיקר בתחום האתלטיקה הקלה – ואני עדין עושה זאת. אני עומד על האצבעות, תחום שדורש המון שיווי משקל וכוח רב בידיים. אני מנהל אורח חיים בריא, מעולם לא עישנתי. בשבתות אני הולך לחוף הים בכפר ג'סר-א-זרקא ומבלה שם כשש שעות בכל פעם! אני מכיר שם את כולם, עושה ספורט, נכנס לשחות במים, קונה דגים טריים ישר מהרשת, עושה על האש עם המקומיים, ולפעמים סתם יושב ומסתכל על הגלים – וכך אני מעביר את הזמן. הים הוא המקום הכי טוב בשבילי. בזמנו היה לי סוס שאיתו הייתי רוכב מהכפר ועד הים. במשך שנים הייתי רוכב על אופניים מהבית עד לחופי ווינגייט ונתניה. החברים שלי תמיד חשבו שאני משוגע בגלל זה, כי זה נראה להם מאמץ אדיר, הרי מדובר במרחק די גדול והם לא אוהבים לעשות כושר גופני כמוני.

כמה זמן אתה עובד בקיבוץ ואיך הגעת לחדר האוכל המקומי?
עבדתי בחדר האוכל של עין שמר כמעט ארבע שנים. אחרי שסיימתי שם, הלכתי ללשכת התעסוקה בבאקה, וביקשתי שימצאו לי עבודה אחרת – והם הפנו אותי לכאן. אני עובד בגבעת חיים איחוד כבר חמש שנים ויש לי מסר מאוד חשוב להבהיר: אני מרגיש שזה הבית השני שלי! כולם מכירים אותי, מחייכים אלי, שואלים לשלומי. לא נתקלתי בכזה יחס אדיב מבין כל המקומות שבהם עבדתי. פה אני מרגיש נוח ובא לעבודה בכיף! התרגלתי לאנשי הקיבוץ בני כל הגילאים שאומרים לי שלום: ילדים, נערים ומבוגרים.

כיצד נראה סדר היום שלך?
אני מגיע ב-6:00 ומתחיל לחתוך סלטים במטבח. לאחר מכן מבשל את הסלק ועושה עבודות נדרשות נוספות. בזמן ארוחת הצהריים אני עובר לתפעל את מכונת שטיפת הכלים ומתעסק בניקיונות עד סוף היום. אני חוזר הביתה אחר-הצהריים ומבלה עם המשפחה ומתאמן.

בכל פעם שאני רואה אותך, אתה מחייך ואומר שלום. מאיפה נובעת שמחת החיים הזו שלך?
אתה צודק. אני מאמין שזו מתנה שקיבלתי מאלוהים. יש אנשים שהם רציניים רוב הזמן, ואני לא מבין אותם. אני, גם כשתעיר אותי בשעה ארבע לפנות בוקר אקום מהמיטה עם חיוך! כזה אני. זה גם יותר בריא. לא טוב להיות עצוב. אם תעביר את היום עם חיוך ויש לך סבלנות – יהיה לך יותר קל לחיות. תראה, אנחנו 7 אחים. אני היחידי ששונה מכולם במאה אחוז, היחידי שלא מעשן, היחידי שמתעסק בספורט ושאוהב ים וסוסים. השאר עצלנים, הראש שלהם עובד אחרת משלי. אני אוהב לטייל רק עם אשתי והבנות או לבד. שואלים אותי: "איך אני מסתדר?" "מה אתה משוגע?" "מאיפה יש לך כוח לנסוע באופניים כל כך רחוק?" אני עונה להם שיש לי כוח כי אני מנהל אורח חיים בריא.

איך זה לעבוד כערבי יחיד בין יהודים? אתה חש אפליה או גזענות מהצד השני?
ממש לא. הראש שלי בעבודה לגמרי ואני בא לעשות את התפקיד שלי, איך אומרים? כמו חייל! יש חיילים עצלנים וגם עובדים עצלנים, אבל בכל מקום בו עבדתי תמיד הסתדרתי עם כולם. אני אומר, לא כדאי להתעסק בפוליטיקה כי אין לזה סוף. לך תדע מה יקרה אחרי שנה. מה שיהיה – רק אלוהים יודע!

מה דעתך על צורת החיים הייחודית של הקיבוץ?
קודם כל, זה כיף שאנשים באים בכל יום לאכול יחד. חדר אוכל זה דבר חשוב לקיבוץ כי בלעדיו האנשים היו נפגשים ורואים אחד את השני הרבה פחות. לכן זה דבר נפלא.
אז תישאר איתנו עוד הרבה?
בהחלט, כל עוד חדר האוכל קיים אני מקווה להיות פה…