הארי ואסתר עלו למטוס, כדי לנסוע לאוסטרליה, לחופשה של שלושה שבועות, לחגוג את שנת ה-40 לנישואיהם.

לפתע, בזמן הטיסה, בעודם מנמנמים להנאתם, נשמע קולו של הקפטן ברמקול.
הוא אמר: "גברותי ורבותי, אני חושש שיש לי בשורות רעות. המנועים של המטוס חדלו לתפקד ואנחנו מתכוננים לנחיתת חירום. למזלנו, ראיתי אי, שלא מסומן במפה, ממש מתחתנו ונוכל לנחות על החוף.
אבל – בגלל שהאי לא מסומן, לא יוכלו לבוא להציל אותנו ונאלץ להישאר על האי כל ימי חיינו."
הודות למיומנות הצוות – המטוס נחת בשלום ובביטחון על החוף של האי.
עברה כשעה, כשהארי, שהתאושש קמעה מן ההלם, שאל את אשתו:
"אסתר, האם שילמנו לגבאי של בית הכנסת, את הצדקה ל"קול נדרי"?
"לא. יקירי".
עברו עוד כמה דקות, והארי, שלמרות ההתאוששות, עדיין רעד כעלה נידף שאל:
"אסתר, האם תרמנו למגבית היהודית המאוחדת"?
" אוי! לא! אני מצטערת. שכחתי לשלוח להם את הצ'ק" – אמרה אסתר.
"ודבר אחרון – אסתר – האם זכרת להפקיד את הצ'ק החודשי לביטוח לאומי"?
" סלח לי, יקירי" – התחננה אסתר – הייתי כל כך נרגשת מהחופשה שלנו ומהנסיעה, ששכחתי לגמרי גם את זה".
הארי – מלא שמחה, עם חיוך מאוזן לאוזן – תפס את אסתר, חיבק אותה ויצא אתה במחול.
אסתר נרתעת ממנו: " מה קרה לך? מה אתה משתולל? יצאת מדעתך?"
"לא! בכלל לא! את מבינה? עכשיו אין מה לדאוג… הם כבר יבואו ויחפשו אותנו".

הומור? – עם חיוך? – ממש מחמם את הלב – ומעורר שמחה פנימית.
אנחנו צוחקים על עצמנו?… איזה תענוג… באמת… כמה מכביד (ולפעמים מדכא) לקחת את עצמנו, תמיד, כל כך ברצינות….
שתהיה השנה האזרחית הבאה עלינו לטובה, עם כל הקשיים והשינויים שיתלוו אליה – מלאה בחיוכים פנימיים, אמיתיים, מחממי לב.