במסגרת המדור, נציג בכל פעם מישהי / מישהו מגבעת חיים איחוד. המשותף לכולם היא העובדה שלא נולדו כאן (למרות שעל חלקן/ם לא הייתם מאמינים) והפעם: עטר ורדי

היא גרה בקיבוצנו כבר 12 שנים, במקור היא "שמוצניקית" מקיבוץ גבעת-עוז והיא אשת חינוך מושבעת. תכירו – עטר ורדי.

היא נשואה לארבל ורדי, אחד מארבעת ילדיהם של אלדד ויונה ורדי, הנכד של אגי וחיימק'ה ורדי ז"ל ושל אלינור וראובן אפל ז"ל.

כאמור, היא הגיעה לגח"א מקיבוץ גבעת-עוז בעמק יזרעאל וכיאה לקיבוץ "השומר הצעיר", היא עברה לגור במוסד החינוכי "שומריה" בכיתה ח'. למי שלא מכיר – מדובר במוסד הכולל עבודה בענפים, השתתפות בוועדות השונות וכמובן לינה משותפת ואת החוויה שלה משם היא מגדירה כחיובית מאוד.

קיבוץ גבעת-עוז הופרט רק אחרי שעזבה בגיל 23, כך שהיא חוותה אותו אותנטי לחלוטין. "הייתה תקופת נערות מדהימה", היא מעידה על הקיבוץ, המוסד והחברים הטובים מהתקופה ההיא.

עטר התגייסה לקורס משקיות ת"ש ובמהלכו, באופן אקראי בעלייה לאוטובוס, היא נתקלה בנטלי מצקין שלימים הפכה להיות חברה טובה וקרובה. הן בילו יחד רבות ועטר החלה לבקר את נטלי בגח"א וכך החלה להכיר אט אט את שכבת הגיל של נטלי ובהם ארבל ורדי. הם הכירו כחברים שלוש שנים לפני שהפכו לזוג בשנת 2012. כאשר בחרה בארבל, היא בחרה בגבעת חיים איחוד כביתה.

בתום השירות והטיול הגדול עברה לגור בגבעת חיים ורק אז הבינה שקיימת תפיסה רווחת לגבי השמוצניקים, הקשוחים לכאורה, לעומת התק"מניקים אבל זו רק אנקדוטה, כי היא השתלבה היטב בנוף הקיבוצי של גבעת חיים. אחרי שלב הלימודים, שבמקביל אליו ארבל הקים את העסק, השניים התחתנו ובשנת 2021 בא לעולם אדם, בנם הבכור.

ואז הגיעה מלחמת "חרבות ברזל" והביאה עימה אתגרים רבים: ארבל משרת במילואים מתחילת המלחמה ועטר נשארה עם אדם תקופות ארוכות אבל מצד שני, הגיע גם הריון מבורך בסיומו נולדה תינוקת מקסימה בשם אלה (במלעיל).

"כאשר אב המשפחה במלחמה, זה כמו שיש שני צירים מקבילים, שני עולמות שונים מאוד שלרגעים נפגשים וצריכים להסתנכרן להם", מספרת עטר על התקופה ועל עיקר הקושי של זמנים כאלו, בהם אבות רבים מתנתקים מבתיהם לתקופות ארוכות ופוסעים אל תוך "סרט" קיצוני הרחוק שנות אור ממה שהותירו מאחור.

פה התגלתה לה הקהילה ויופיה – לאורך כל התקופה תמכה ועזרה לה גילת שניר באכפתיות וסולידריות רבה, יונה ואלדד נרתמו למשימה וגם שאר המשפחה והחברים בקיבוץ העניקו תמיכה וסיוע מכל הלב. אפילו ההתעניינות והאכפתיות מצד העוברים והשבים בשבילים, מילאו את ליבה של עטר בתחושה שהיא לא לבד. התקופה הקשה פתחה את ליבם של רבים ושיחות חולין הפכו לשיחות לבביות ומרגשות המלוות לעיתים בדמעות וכל אלו העניקו לה תחושה של שייכות וקהילתיות.

כיום היא מטפלת באומנות ובסוף חופשת הלידה תשוב לעבודתה בקרית החינוך "רמות-ים", בית-ספר שהיא אוהבת מאוד ומרגישה בו מעורבות גדולה, אבל בל נקדים את המאוחר: חופשת הלידה נחוצה לה כרגע לגידול התינוקת המופלאה וגם לא פחות חשוב – לאיזון המערכות שטולטלו עם פרוץ המלחמה.