יחסי עם גבעת חיים ידעו עליות ומורדות במשך ארבעת העשורים האחרונים, אבל תמיד זה היה הבית.

גם שיצאתי וחייתי במקומות אחרים – תמיד חזרתי, כי פה הלב וזה המקום היחידי שאליו אני באמת שייכת.

בני, בשונה ממני, אף פעם לא רצו להיות במקום אחר, מבחינתם יש רק בית אחד והוא הקיבוץ, למרות שלא תמיד חיו פה (באשמתי הבלעדית), תמיד ראו את עצמם כילדי הקיבוץ, התחנכו במוסדותיו ומקום מגוריהם בתעודת הזהות היה מאז ומעולם גבעת חיים איחוד.

רגע אחרי שיצאתי מהקיבוץ, הבנתי את גודל טעותי – אבל אז כבר היה מאוחר מדי… הפרוטות של דמי העזיבה הם ההחמצה הענקית שעשיתי, ומאז אני משלמת עליה יום-יום בעשרים השנים האחרונות.

ומאז אני מנסה בכול דרך לחזור, הייתי שנים ברשימת ההמתנה לשכירת דירה בקיבוץ, שבכול פעם שנראה היה שהנה מגיע תורי, עקפו אותי ברשימה מי שיבנה את ביתו בהרחבה, שכבר הצלחתי להשתחל פנימה ולשכור בית – תמיד הייתי בסוף התור לבתים היותר גדולים, למרות שבביתי גדלים ארבעה ילדים ובמרבית המקרים גם הייתי הכי מבוגרת (שני הקריטריונים שנרשמו בצמוד לכול הרשמה), שוב כי לא הייתי ברשימת 100+ המאושרים הרשומים להרחבה.

נכון, אני בת למשפחה גדולה וברוכה ואני שמחה על כך. אני שלישית במשפחה: אחותי הבכורה, הילה (סיטון), חברת קיבוץ מזה כ-30 (!) שנה. אחותי השניה, אפרת (אשל) בנתה את ביתה בהרחבה ומסיבה זו אני תמיד האחרונה ברשימת ההתמודדות על בית לבן שני. ייאמר לזכותי שאני ממשיכה ומתמידה למלא את הטפסים להפקיד את הצ'ק ולשאת תפילה – אולי בפעם הבאה…

כשניסיתי לקבוע בעבר עם אייל פגישה, כדי לבחון אתו מה ניתן לעשות על מנת למצוא פתרון, קיבלתי את התשובה: "אייל מאוד עסוק, הוא צריך לתת מענה לחברי קיבוץ ולא לשוכרים, ולכן לא ניתן לקבוע לך איתו פגישה", את הפגישה בסוף קיימנו, כי הורי ביקשו פגישה ואני פשוט נדחפתי. בגיל 40 מצאתי את עצמי צריכה את אימא שתסדר לי, ושתבוא איתי לפגישה עם המנהל. באותה הפגישה אייל הסביר את המצב, הבטיח שהתקנון החדש יעבור ואז דברים יראו אחרת, ויתנו לנו תקווה הוא הסביר שהאזורים היחידים שהוא יכול לעזור בהם הם התלתונים, והפעוטונים וכשתתקדם תכנית השינוי במערכת החינוך ייפתחו אופציות חדשות.

מאז התוכנית כבר יצאה לפועל התפנו הפעוטונים חלקם הושכרו כמשרדים, אחד אפילו הושכר כדירה שעברה שיפוץ והרחבה, לפי מיטב הבנתי לא לבן שמחכה בסבלנות, ואחד אפילו עומד נטוש. הפעם כבר לא העזתי לבקש שוב שיחה. הורי התנדבו לעשות את העבודה השחורה, ומהם למדתי שגם זה מקרה אבוד ותמיד יהיו מי שבעדיפות עלי. כן, חזרנו לאותה רשימה נפלאה.

בכול בוקר ואחר הצהרים, כשאני הולכת לכיוון הגן, ורואה את הפעוטון הנטוש הלב נחמץ – מהידיעה, שלמרות שהיה אפשר לפתור את הבעיה שלנו ושל דומים לנו שעשו פעם לפני המון שנים טעות וויתרו על זכותם להיות חברים, פשוט לא רוצים.

אנטון אברמוב עיצוב בחוטי ברזל

תום הבן הגדול שלי כתב בעלון הבר מצווה של קבוצת פיטנגו: "אני לא יודע מה יהיה איתי ומה אעשה בעוד 30 שנה, אבל אם זה תלוי בי אז זה יהיה בגבעת חיים". לצערי זה לא תלוי בו וגם לא בי.

בשלוש השנים האחרונות התמזל מזלנו והצלחנו לשכור בית שניתן לגדל בו ארבעה ילדים ולא "במחירי הרצח של ההרחבה", אבל כל זה נגמר בדיוק בעוד שנה ואז… אני מפחדת אפילו לחשוב.

אני חולקת אתכם את תחושותי, לא מתוך כעס או עלבון, אלא כדי לתאר את המצב שבו אף אחד לא חייב לי כלום. אבל הייתי שמחה אם גבעת חיים הייתה רואה בעצמה את הבית שלי כמו שאני רואה בה את ביתי, ומוצאת פתרון למשפחתי ולעוד מספר מצומצם מאוד של משפחות כמותנו, כך שנוכל להישאר בקיבוץ. ולא להבהיר לנו שבעצם אין מקום עבורנו.

האם קהילת גבעת חיים רוצה להיות במקום בו מאפשרים לבנות בתים, רק כדי להשכירם במחירי צפון תל אביב – הרצליה פיתוח, ומביאים משפחות בשכירות ללא זיקה לקיבוץ, אבל עם אמצעים לשלם סכומי עתק אלו. ולנו, לבנים שזהו ביתם של הורינו, ובו אנו מגדלים את ילדינו, ושפה אנחנו רוצים להיות, מראים לנו את הדרך החוצה?