כאשר מגיע תורי לכתוב את "דבר העורכים" בכל עלון שני, יש בדרך כלל את הרגע הזה בו ברור לי פתאום על מה אכתוב. כמה ימים אחר כך אני מוריד את זה לדף ובימים הבאים, מתקן משפט פה או משפט שם, משפץ מילה או שתיים – וזהו.

הפעם, מודה ומתוודה, לא ברור לי מה להגיד ובעת כתיבת שורות אלו (147 דקות לפני סגירת העלון) אני עדיין חוכך בדעתי. לא בגלל שאין מה לכתוב, נהפוך הוא.

אז חשבתי לכתוב על שני דברים שהם דבר והיפוכו המתרחשים פה, בתוך המאורע המטורף הזה אותו כולנו חווים.

הראשון – לפי עדויות אשר נגבו הערב מוותיקי הקיבוץ, זו הפעם הראשונה בתולדותיו בה לא ייערך סדר פסח קיבוצי. רעידת אדמה, פחות או יותר, במונחים מקומיים.

חג האביב, מקדמת דנא, בכל תרבות ובכל מקום אך בעיקר בהתיישבות העובדת, הוא זמן של היפתחות, זמן שמחה, זמן של פריחה, זמן בו משילים אדם, חיה וצמח את כסות החורף הפיזית והמנטלית ופונים לאור, לפריחה ולחיבור המחודש עם העולם.

לא השנה.

השני – למרות זאת, למרות ביטול הסדר, למרות שצו השעה הוא "בידוד, בידוד ועוד בידוד", מסתבר שהקורונה קילפה כמה שכבות וחשפה כמה וכמה צדדים יפים של גבעת חיים איחוד. עזרה הדדית, יוזמה, ארגון, נכונות, התנדבות, נתינה ועוד דברים מהסוג הזה.

היכולת הזו, שאינה מובנת מאליה, נובעת מהקשר שבין האנשים כאן.

מתברר כי למרות שחייבים בידוד, רבים מאוד עובדים על הביחד.

לא הכל ורוד, לא הכל מצליח, יש שנפגעו ולא הכל טוב כי לפני הכל, זה אירוע שאף אחד פה עדיין לא חווה אבל למרות שלא יהיה סדר, יש פה השתדלות של רבים כל כך, שיהיה בסדר.

האביב ,שמתחיל בימים אלו, מעולם לא היה כה מעורפל. קשה לדעת מה יהיה מחר, בשבוע הבא, שלא לדבר על איך יראו החיים לאחר שתחלוף הקורונה.

מה שברור הוא שבגבעת חיים איחוד יש כוחות שאולי אינם כה ברורים בימי שגרה, אך באים לידי ביטוי כשצריך.

ועכשיו צריך.

(הלוואי שיהיה) חג שמח.

עורכי העלון

קיבלנו בעצב את הבשורה על פטירתה של אורה ורד (קארי) ז"ל.

בגליון העלון הבא נביא דברים שכתבו עליה חברים בקיבוץ