אבי – אביגדור לבקוביץ נפטר לפני 22 שנים. במשך שנים הוא שמר על הטלית, ולזכרו אני רוצה לספר את סיפורה.
סבי – שמעון לבקוביץ נולד בגליציה ב-1876 למשפחה שומרת מצוות. בהיותו בחור צעיר עזב את עירו והגיע לעיירה על יד אוסטרבה, שבצ'כיה. ב-1902 הקים משפחה ועבד כסוחר בדים עצמאי. הוא היה ידוע כסוחר מצליח וכאיש שרכש את אמונם של הבאים איתו במגע. ב-1914 גויס לצבא האוסטרי, בהשאירו בבית אשה צעירה וארבעה ילדים קטנים (ביניהם אביגדור). הוא חזר לביתו רק כעבור חמש שנים, ב-1919.
ב-1939 עם כניסת היטלר לצ'כוסלובקיה, היו יהודי אוסטרבה הראשונים לגירוש, ובין המגורשים היה גם סבא שמעון. הוא הצליח לברוח לרוסיה, אך לאחר שגם חלק זה נכבש ע"י הגרמנים, נתפס סבא שמעון והועבר לגיטו טרזינשטאט, בו שהה עד סוף מלחמת העולם השנייה. במאי 1945 הוא חזר לאוסטרבה חולה ורצוץ, שכול בנו ושתי בנותיו.
לאחר בקשות רבות של אבי (שעלה לפני כן) עלה סבא שמעון לארץ, ואת שנותיו האחרונות חי בגבעת חיים מאוחד, שם גם נקבר.
כשנלקח סבא שמעון לגיטו טרזינשטאט, הוא לקח עימו את הטלית ששימשה אותו מאז בר המצווה שלו. באופן פלאי הוא הצליח לשמור על הטלית לאורך כל המלחמה.
אבי – אביגדור, שמר במשך השנים על הטלית בביתו אבל כמעט ולא השתמש בה, כי לא היה קשור לדת. עם השנים נולדו לו נכדים, ובמספר אירועים חשובים בני המשפחה התעטפו בטלית של סבא רבא שמעון.
לאחר פטירת סבא אביגדור, החלטתי לתרום את הטלית (ופריטים נוספים) ל"בית טרזין".
לקראת בר המצווה של אוריה שוחחתי אתו, וסיכמנו שבמידה ויעלה לתורה, הייתי מאד רוצה שזה יהיה עם הטלית של סבא שמעון, וזה יהיה גם סגירת מעגל לזכרם של סבא שמעון, וסבא אביגדור.
הלכנו ל"מלמד" לבדוק את כשרות הטלית והציציות, ואפילו הוא התפעל מיופייה של הטלית, ואיך שהיא נשמרה לאחר שנים כה רבות.
במשך מספר חודשים למד אוריה את הפרשה, למד להניח תפילין, ושהשתמש בטלית, לשמחתו ולשמחתי. גם נכדים נוספים מבני המשפחה עלו לתורה עם הטלית הזו.
אני שמחה שמורשת הטלית נמשכת.