רס"ל (מיל') נ' הוא סגן מפקד היחידה למשימות מיוחדות של העלון. לרגל שנת ה-70 של גבעת חיים איחוד, הוחלט לחשוף את זהותו לצורך ראיון נדיר, לפני שהוא שב אל בין הצללים. אז קבלו את נירי רטר

צריך לראיין את גידי שקדי לעלון אודות קרב מסויים שהתרחש בגאון הירדן לפני כמעט חמישה עשורים? נירי ידאג לזה. המערכת צריכה לוודא פרטים מסויימים מאירוע שהתרחש בקיבוץ בתחילת האייטיז וכלל כמה פרטים שעד היום קיימת מחלוקת לגביהם? נירי רטר מפעיל את סוכניו ומביא את המידע. יוצאים לטיול וכל דבר שעולה על דעתכם נמצא בהישג יד, החל משרשרת מנורות סיניות וכלה באפליקציית "עמוד ענן"? סימן שנירי שם.

בשעת בוקר מאוחרת של שישי, הוא כבר אחרי שחייה בים ובהחלט הרוויח את החומוס והבירה שהוא מפרק מולי, כאשר הוא מכין את עצמו למשימות היום. אני מנצל את הזמן הזה להמטיר עליו שאלות.

מול התרנגול השחור

הוא נולד פה בשנת 1973, השנה של הרעש הגדול. "הייתה לי ילדות מאושרת וסטנדרטית בקיבוץ", הוא משחזר. "וכשאני אומר סטנדרטית ומאושרת, זה כולל את הסטירות כמובן". למי שלא נולד פה – עד אמצע האייטיז, סטירות היו חלק אינטגרלי ממערכת החינוך, זה אפילו עבד לא רע. "במשק בית-ספר היה למשל תרנגול שחור, קרבי במיוחד. כמובן שהיה צורך להיכנס לכלוב הפנימי בו הוא התגורר ולהאכיל אותו. הברירה הייתה להסתכן בזעמו או לסגת ולדעת שתחטוף סטירה מכיוונו של א"ש שהיה אז אחראי עלינו".

סיפור מצויין, אני גורס ומייד מקבל עוד אחד. "בנעורים היה נער שהיה מקיץ כל בוקר בשעה שש על-מנת להתייצב בגשר וליסוע עם חיימק'ה, נהג הבית, לתל אביב. לילה אחד חדרה לחדרו חולייה בפיקודו של ר"ה וכיוונה את השעון, כך שיצלצל בשעה שלוש לפנות הבוקר. עם הצלצול, הלה התעורר, ציחצח שיניים, לא התרשם יותר מדי מהאפילה בחוץ והתייצב בגשר. למותר לציין שחיימק'ה לא היה שם ולקח לו קצת זמן להבין את הסיטואציה ולשוב לנעורים כדי לשפוך את זעמו על האחראים".

הנעורים תמו והוא התגייס לצבא ההגנה. "היה לי פרופיל נמוך בגלל העיניים והייתי מיועד לגורל קשה בתותחנים, אבל ברגע האחרון ובסיוע האחראי על השירות הצבאי בתק"ם, הגעתי לסיירת גבעתי, בתקופה בה שירת בה גם גלי שפע ז"ל. היה לי שירות מהנה ומעניין, כולל תחנות החובה של לבנון ורצועת עזה".

לגלות עולם אחר

אחרי השחרור הוא חזר לקיבוץ, לעבוד באבוקדו. "עבדתי פה שנתיים ואז בחור מהצוות של גלי התקשר אלי ממינכן והזמין אותי לבוא לעבוד שם באבטחת הקהילה היהודית. טסתי לשם והתחלתי לעבוד, יחד עם שביט לין מהכיתה שלי". הוא הכיר עולם אחר, שונה מאוד מהקיבוץ. "קהילה יהודית בגרמניה היא עולם ומלואו, בייחוד במינכן שם שוכנת קהילה גדולה ועשירה. אתה מבין איך מתנהל העולם שלהם, איך הם הפכו מומחים בסחיטת תקציבים וכספים לאחר השואה ואיך הם מסתכלים על ישראלים וישראל וחשים מעליהם. בין השאר, אתה מוצא עצמך עומד בכניסה לבית הכנסת במינוס חמש ובסך הכל זו הייתה שנה מעניינת ונחמדה. משם המשכתי לארה"ב, לאזור לוס אנג'לס כדי לעבוד בעגלות, כמו רבים אחרים וזו גם הייתה היכרות עם עולם אחר ומעניין".

צילום: טל אמיתי

בתחילת המאה ה-21, הוא חזר לאבוקדו בגח"א ואז החל ללמוד ברופין. "למדתי מנהל עסקים ובעצם מאז, אני בקיבוץ. ליוויתי וחוויתי מקרוב את השינוי המתחולל פה כבר יותר משני עשורים. זה היה כפר של אנשים מזדקנים שהפך למקום תוסס וחי. אני חושב שבניית שכונת ההרחבה הראשונה התחילה תהליך נהדר שהכניס חיים חדשים בקיבוץ, הן מבחינה חברתית והן תרבותית. לדעתי השכונה הצילה את הקיבוץ ואילולא היא, היה אוחז שיתוק את המקום המזדקן הזה".

ברחבי הודו

אחרי הלימודים הוא עבד כשנתיים בחברת "זרועות ברקן" ולפני כ-14 שנים, נחת בחברת "נטפים" בקיבוץ מגל שם הוא עובד גם כיום.

"התחלתי בתור מנהל מכירות, שזו עבודת שטח מול החקלאים. תפקידי היה לספק פתרונות השקייה, מערכות השקייה ולדאוג למכירת המוצרים. הסתובבתי הרבה בארץ ולמדתי המון, כשזו עבודה מתגמלת מאוד מהבחינה שאתה ממש רואה את תוצאות ההצלחה של עבודתך בשדות. העבודה היא עם אותם אנשים לאורך שנים בהיבטי הגידול, הייעוץ והליווי.  כאשר הגעתי לחברה, היא הייתה עדיין חברה קיבוצית מאוד באופי והייתה אידיאולוגיה של חלוקה בין שלושת הקיבוצים השותפים בה (חצרים, מגל ויפתח). בדיוק אז נכנס עמי איילון לתפקיד מנהל החברה ותפקידו העיקרי היה לאגד את שלוש הזרועות הלללו, ליד אחת".

אחרי עשור בתפקיד, הוא התעייף ונשחק מהמכירות. "לפני כארבע שנים, עברתי למחלקת פרוייקטים ואני עובד בתחום יישום מערכות השקייה והתאמתן לייעודן. מדובר באפיון פרוייקטי השקייה לפי השטח ולפי הצרכים ואני מנהל צוות של שבעה עובדים בישראל וארבעה בהודו".

כן, המעבר ממעמד חיית שטח למשרד בהחלט היווה אתגר. "כיום אני בעבודה משרדית מלאה וזה שינוי גדול עבור מי שחי בשטח ומחליט לבד מה ואיך לעשות. אני מגיע בבוקר למשרד ויוצא בערב, אבל למדתי והתרגלתי לזה".

אבל אי אפשר בלי קצת שטח ולפני כמה חודשים, הוא ירד שוב לשטח – זה הרחוק יותר.

נירי, תניה, סהר, יובל וזיו רטר

"נסעתי למשרד התכנון שלנו בהודו, השוכן בעיר פונה. יש לנו שם מהנדסים המתכננים מערכות השקייה לכל הלקוחות שלנו בעולם. ההודים הם אנשים מסודרים, מחוייבים ומשימתיים ומכיוון שעלות מהנדס שם היא בסביבות 500 דולרים בחודש, זה כדאי מאוד לחברה".

כמובן שהוא ניצל את ההזדמנות להכיר עולם חדש. "הסתובבתי בפרוייקטים של 'נטפים' שם שהם פרוייקטים ענקיים של ממשלת הודו. הממשלה מעוניינת ללמד את החקלאים לעבור להשקיית טפטוף, במקום השיטה המסורתית של הצפה על-ידי הסטת מי הנהרות לחלקות. אתה מבין כי שינוי אורחות חיים של אלפי שנים, זה לא משהו שהולך בקלות או במהירות, בטח לא במדינה בסדרי גודל כמו הודו ולכן המדינה מביאה את החקלאים לסיור בחוות בהן מותקן טפטוף, כדי שיראו שניתן להשיג תוצאות טובות בעזרתו".

השיטוטים בהודו, המחישו לו מקרוב את המושג "מדינת עולם שלישי" והחיים בה. "היה מעניין מאוד לראות איך חיים במדינה בה לא כל היממה יש חשמל, אין מים זורמים ברבים מהמקומות והאנשים חיים בקצב אחר ובסגנון תרבותי אחר. אני חושב שבחורף הקרוב אסע לשם שוב".

זמננו תכף תם, אנחנו מדסקסים עוד קצת דגשים של היחידה המיוחדת של העלון לחודשים הקרובים ואז הוא נבלע שוב בין הצללים.