קבוצת בנות חינניות מתאספת במגרש הקט-רגל ליד המרכזונים. האירוע הוא משחק כדורגל בנות החוצה את גבולות הקיבוץ ואת גבולות הגיל: ענבר נאג'י (26) מאור עקיבא, האחיות לבית צביון: רתם (25), יסמין (18) – כן, יסמין עם הברך המפורסמת.., יעל בירן מגח"מ (22), רונה בן חיים מגח"א (26), שירי ממעברות (33), רמה בדש מאמץ (17), עמית ימין מגח"א (17), סול נבון מגח"א (17), עדי גולן תירוש (28) והצעירות מגח"א – גאיה נקר (15) עומר פרי (14) ואביב בר שלום (16). היו פה עוד בנות שפרשו – "דבי בר אילן שיחקה אתנו – היא הייתה תותחית", אומרת אחת הבנות, והן שולחות לה נשיקות.

כשהקבוצה התחילה לשחק לפני כשנתיים, הצטרפתי גם אני. אבל אחרי שניים-שלושה משחקים הרגשתי שזה לא בשבילי. מודה שפחדתי להיפצע… כשאני שואלת את הבנות (שאמנם הרבה יותר צעירות ממני) אם הן מפחדות להיפצע – הן מסבירות לי שזה מפחיד אבל נזהרים. כאשר אחת הבנות נפצעת יש הפסקה ארוכה של "אוי אני מצטערת, והכל בסדר?" ולפעמים הן גם נקרעות מצחוק או מתבאסות שנקרע הטייץ האיכותי דווקא…

ובכלל, למה כדורגל אני תוהה? יש ענפי ספורט הרבה יותר פופולאריים מאשר כדורגל בנות. יש כדורסל יש כדורמים – יעל בירן מהמאוחד מסבירה שכדורגל זה הספורט האהוב עליה. הבנות מוסיפות שמדובר בספורט מאד חברתי, זה לעשות ספורט בלי להרגיש שזה מטרד. יסמין אומרת שניסתה כמה ענפי ספורט אבל היא לא נהנתה. דווקא בכדורגל היא מצאה את עצמה והיא נהנית מכל רגע. רותם מוסיפה שגם המפגש של בנות גיל שונה יוצר חיבור קהילתי כייפי.

הבנות, שלא ממש עושות חימום לפני המשחק, מתחלקות לקבוצות שהכוח ביניהן יחסית מאוזן (עד כמה שאפשר). כל משחק הוא שבע דקות ואז הן מתחלפות. הן רציניות במשחק וממוקדות.

עדי גולן תירוש הקימה את קבוצת הכדורגל בגח"א אחרי ששיחקה תקופה במעברות, ורצתה שיהיה כיף כזה גם אצלנו. היא מסבירה שהקבוצה של היום שונה לגמרי ממה שהייתה בהתחלה. פעם הקבוצה הייתה מורכבת מאימהות. היום הקבוצה הרבה יותר צעירה. בכל פעם שהתגבשה קבוצה אפשר היה לראות הבדל גדול ברמת המשחק. זה מדהים עד כמה כולן השתפרו. את גאיה אפילו שלחנו בכבוד רב לקבוצת כדורגל שמשחקת בליגה והיא מדהימה שם. הבנות כל כך נהנות שהן משחקות שעה וחצי ולא שמות לב איך הזמן טס.

ומה עם חוקים? לכדורגל יש חוקים נוקשים… הבנות מודות שהן לא תמיד הולכות עם כל החוקים, וזה גם בשל העובדה שיש דברים שצריך להגן עליהם בשביל העתיד. הן זורמות. אחת הבנות מחייכת ומספרת לי שמזל שיש גדר ושהכדור לא עף רחוק מדי… אחרת לא בטוח שהן היו משחקות. אני צפיתי כמה פעמים בידיים שנגעו בכדור אבל היי – מרדונה נגע עם היד והוא נקרא – יד האלוהים, אז הכול בסדר.

מה שנחמד יותר מכול היא ההרגשה החברית. בלי אגרסיביות, בלי תחרותיות או צורת דיבור לא נעימה. נראה שזה חלק מהקסם של המפגש שמושך אליו את הבנות. הן מסבירות שהן נהנות מהדיבורים לפני המשחק וגם לאחריו (פרס הסיום שאחרי המאמץ הוא מעגל מתיחות עם רכילות).

ואם בנים ירצו להצטרף, אני שואלת? האמת היא שפעם בחור אחד רצה להצטרף אבל לבנות לא היה כל כך נוח עם זה.

אז אין מאמן, אין גברים, אין תשלום, אין גרעינים ואין קללות… בנות גח"א היקרות אתן באות?
מוזמנות ליצור קשר עם עדי גולן תירוש: 050-3387468. ומי שרוצה לעזור להן לארגן חולצות או כדורים לקבוצה – מוזמן…