כבכול שנה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מגיע.

מספר ימים קודם לכן מצלצל הטלפון הנייד שלי, מהקו השני מחנכת כיתה ח' של בני ניר. מה הוא כבר עשה שוב, אני שואל את עצמי. נשבר כבר מהשטויות שלו (למרות שתכלס הוא בסדר גמור אני אומר לעצמי בשקט בלב).

"הי איתי, זאת נועה, תוכל לספר על לירון, השנה בכיתה ביום הזיכרון? מאוד חשוב שיכירו וישמעו את הסיפור וחשבתי שכיוון שאתה בן כיתתו תוכל לספר עליו, מה אתה אומר?"

אני זע בכסא באי נוחות ולבסוף מסכים.

אני מתקשר לתמר (אימו של לירון). תמר מהקו השני, "הי תמר זה איתי, אני מספר על לירון השנה בבי"ס, ויש משהו שהיית רוצה להעביר כמסר לילדים אני שואל?" "תגיד" היא אומרת "תגיד להם רק שחבל שלא הגיעו להסדר מדיני עוד קודם לפני 1995."

ערב יום הזיכרון מגיע, אני מנסה לדלות מזיכרונותיי רגעים מלירון. בכל זאת 23 שנה עברו מאז. במה כבר אני יכול לעניין את בני הנוער הללו בסיפור על לירון?

ניר מזהיר אותי: "תקשיב, החברה מהכיתה שלי הם ברדקיסטים, לא יושבים שנייה בשקט". אני צוחק לעצמי שמקסימום את כל מי שמפריע אני מוריד ל -20 שכיבות שמיכה.

שעת דמדומים. השעה 20:00. צפירה בת דקה, טכס באנדרטה בקיבוץ. בסיום הטכס ניגשים לחדר האוכל. אני פותח כבכל שנה את החוברות ושוב נתקל בחוברת הזיכרון של לירון,. פותח אותה ומתחיל לקרוא על המכתב שלירון כתב ליוחאי שהיה בשליחות, המכתבים לסבתא בעת שירותו בלבנון, מכתבים של חברים. בסוף אני מתעכב על דברים באסיפה לקבלה למועמדות בסוף יב' אותם אמר לירון: הוא כותב על הרצון של הקיבוץ להתחדש ולהשתנות, אבל מציין כי היה רוצה מאוד לשמור על הקיבוץ כמו שהוא, על הביחד והחברות, ושטוב לו עם האנשים הגרים בו. אם היית רואה לירון איפה אנחנו היום אני אומר בליבי.

למחרת, ביום הזיכרון אני קם בבוקר, ניר כבר מכין לי חולצה לבנה ומוודא שלא אעשה פדיחות ושאגיע על ג'ינס ונעלים שחורות. "דיר באלאק אתה מגיע על מכנס קצר וכפכפים" הוא מסנן. "הכל בסדר" אני אומר לו, "תרגע". ולחגית אשתי אני אומר בשקט "תקשיבי, אני כבר לא כ"כ צעיר והופך להיות רגשן עם השנים". "יהיה בסדר" היא אומרת, "אתה לא עד כדי כך זקן."

בשער הכניסה של בית הספר 'מעיין שחר' השומר שואל אותי לאן פני. אני מספר לו שבאתי לספר על לירון, ומיד מקבל דיווח על מספרו האישי, ועל שירותו ביום כיפור ומלחמת לבנון השנייה. ממשיך לכיתה ומתיישב.

אני מספר על הילדות של לירון, שהגיע בגיל 3.5 עם תמר, על בני והכדורמים, על המגורים שלנו בנעורים, והעבודה: אני לירון ואיל בהודייה. איך יובל רותם היה שולף את לירון לעת שלא היה מתעורר להזרעה או משלוח, מעמיד את הטרנזיט עם האורות הגבוהים לתוך החדר ב-2:00 לפנות בוקר ושולפו מהמיטה.

והנערים והנערות מקשיבים ושקטים. שומעים על הקיבוץ של פעם על הילדות והנעורים. על דרום לבנון ורצועת הביטחון, ופעילות צה"ל בשנים הללו. והנה מגיע לו סיפור הקרב, ואני מרגיש איך הגרון נחנק, רק שאחזיק מעמד עד הסרט אני חושב לעצמי. הסרט מתחיל, יואב מורג וחברי הצוות מתארים את שקרה שם, ותמונותיו של לירון מתנוססות על גבי המסך, מי היה מאמין 23 שנה.

למחרת אני מגיע לבית הקברות, לטכס, עומד מאחורי תמר, "נו" היא ניגשת ושואלת: "איך היה בבי"ס איתי?" אני עונה לה שהיה מרגש מאוד, ושהילדים התענינו. "תכתוב על כך בעלון" היא אומרת? ודבריה כפקודה לי, "בהחלט" אני עונה.

מחזור לו שנת בר מצווה

לדף ההנצחה של לירון

סרטים על לירון