בארי צימרמן, 2.8.2016-23.12.1951 כ"ז תמוז תשע"ו, יהי זכרו ברוך

מתוך "רבותי נברך", הטור השבועי של באֵרי בעיתון הזמן הירוק:

בחיי שניסיתי, אבל הכרכים הירוקים של תולדות הפילוסופיה החדשה (ש. ה. ברגמן) נבלו בחדרי על המדף, קירקגור צעק עלי כשלא תפסתי חיל ורעדה, ויטגנשטיין שתק לי, קאנט לא ספר אותי ממטר, אפלטון התעטף בתוגה, הֶגֶל התגלגל מצחוק כשנרדמתי כאנטי-תיזה בעמוד השלישי. שפינוזה. לא הלך לי עם גברת פילוסופיה. וזו לא את. זה אני.

השירה דווקא חייכה אלי את חיוכה הדק. עמיחי היה מורה מצוין, אצל ע. הלל התאמנתי בשורות רחבות, את רחל נכשלתי להלחין כשהבנתי שהיא בעצמה מעֵין מוצרט, אלתרמן היה באך ולאה גולדברג היתה שיבולת ירוקת העין. מה שנמנע ממני בספרי הפילוסופיה נמצא לי בספרי השירה: מגע רוח ברוח והבנה אינטואיטיבית.

בתחומי הפילוסופיה הפכתי לקורא-כריכות ולרכלן. אנקדוטה טובה על אוגוסטינוס, רכילות על הוסֶרל, פכים קטנים מעולמו של קאנט, סיכומים קצרים שיבהירו לי אחת ולתמיד את ההבדל בין עולם אריסטוטלי לעולם אפלטוני שלא לדבר על הניאו- והפוסט-, שמחמת היעדר השכלה בסיסית ניערתי מעלי כגורי כלבים טורדניים.

רשימת הרומנים הקלאסיים שלא קראתי נשרכת אחרי כזנבו של תנין. איך יכול להיות שלא קראת, איך יכול להיות שלא ראית, איך יכול להיות שלא שמעת, איך יכול להיות שלא היית, כלומר, שלא באמת חיית. אבל אני, אני נחבא אל הכלים כשאול, מנער מעלי כל מיני שמואלים טרחניים. לא רוצה להיות מלך או אבימלך, רק לשוב הביתה בשלום עם אתונות אבי, להיות נער אורווה בין ערימות החציר לשקתות המים.

אבל ראיתי בפעם החמישית את "החברים של ניקולא" וקראתי בפעם העשירית את "החייל האמיץ שוויק", ובפעם החמש עשרה את "המאסטר ומרגריטה" ואת "הכל מואר" (הסרט לא הספר) אני יכול לדקלם מתוך שינה. ומה זה אומר עלי, איש מבוגר קל דעת שכמוני, עצלן כרוני, מפונק, חסר תואר, דֹב פּוֹתֶה, חובב דבש, שאינו מסוגל לשוב ולקרוא ב"קומדיה האנושית" של סארויאן מחמת בכי משניק כבר בעמוד השני, כאילו איני יודע שהוֹמֶר ימות ודיאנה וספנגלר יחיו ויוליסס הקטן ינופף בידו לשלום אל איש שחור השר ברכבת את שובו הביתה הביתה.

שיר שכתב באֵרי לזכר אילן ברונר, חברו הטוב שנפל במלחמת יום כיפור:

אַשְׁכָּבָה

לאילן, ולכל השאר

לְיַד שֻׁלְחָנִי

אֲנִי מַעֲתִיק תָּוִים.

מַה מַרְגִּיעַ הַדָּבָר

לַעֲסֹק בְּמוּסִיקָה מִבְּלִי לְשָׁמְעָהּ.

צְלִילֵי הַשֵּׁשׁ-עֶשְׂרֵה כְּהַלְמוּת הַלֵּב

וְהַצְּלִילִים הָאֲרֻכִּים כִּנְשִׁימַת יָשֵׁן

שְׁלֵוִים וַעֲרוּכִים בְּתֵבוֹתֵיהֶם כִּבְתוֹךְ מִטָּה.

שׁוּב וְשֹׁוּב חוֹזְרִים אוֹתָם הַצֵּרוּפִים

הַנְּקֻדּוֹת מַשְׁחִירוֹת וְהַקַּוִּים נִמְתָּחִים הַיְשֵׁר.

מִדֵּי כַּמָּה תֵּבוֹת

אֲנִי נִתְקָל בַּדּוֹ הַנָּמוּךְ

צְלִילוֹ הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר שֶׁל הֶחָלִיל.

וּבַדּוּמִיָּה שֶׁמֵעֵבֶר לוֹ

אֲנִי נִזְכָּר בְּךָ.

אחד משיריו האחרונים של באֵרי, מה-22 ביולי 2016:

לֶחֶם טָרִי, חֶמְאָה, דְּבָשׁ
עוֹד קָפֶה

עַכָּבִישׁ הַזְּמַן
אֶת חוּטָיו טוֹוֶה

עוֹד מְעַט יִקָּחֵנוּ כִּזְבוּב
יִשָֹׂא שְׁלָלוֹ
אֲבָל לֹא כָּעֵת.

עַכְשָׁיו עוֹד לֹא.

ארבעה שירים נבחרים מתוך הספרון "שירי סמוטראקי", אותם כתב באֵרי במהלך חופשה באי סמוטראקי שביוון, כשנה אחרי מות שולה, אשתו השניה:

ב

בְּסָמוֹטְרָאקִי יָוָן
אֲנִי כָּמֵהָ לִשְׁמֹעַ עִבְרִית
לְהָנִיחַ עָלֶיהָ רָאשִׁי
כְּמוֹ עַל כָּרִית

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי

בְּשָׂפָה נָכְרִית

תַּיָּרִים מִכֹּל הָעוֹלָם

מְדַבְּרִים תַּיָּרִית

רוּחַ צַח מִן הַיָּם

מְצַנֵּן לִי פָּנִים

הַיְדַעְתֶּם? אֶגוֹ בִּיוָנִית

פֵּרוּשׁוֹ: אֲנִי.

ט"ז

הַכְּאֵב נֶחְבָּא בָּאֲרִיזוֹתָיו

כְּמַתָּנָה

אֲנִי מַתִּיר אֶת הַחוּט

כְּבָר כִּמְעַט שָׁנָה

לֹא לְהַאֲמִין כַּמָּה שְׁכָבוֹת

כְּבַר עָבַרְתִּי

לֹא לְהַאֲמִין עַל כַּמָּה חוּטִים

הִתְגַּבַּרְתִּי

וַעֲדַיִן הוּא מַמְתִּין לִי

כְּאֲרִי בְּסוּגָרוֹ

אוֹי לִי אִם אֶפְתָח

אֲבוֹי לִי אִם אַשְׁאִירוֹ.

כ"ח

שָׁאַלְתִּי אֶת כְִּרִיסְטוֹס ווּדוּרִיס

פִילוֹסוֹף יְוָנִי:

כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַגֶּרְמָנִים
would you let me in?

הוּא חִיֵּךְ וְשָׁתַק
וְאָז עָנָה:

"אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁכֵּן".
תְּשׁוּבָה הֲגוּנָה.

ל"א

כְּשֶׁאֲנִי מִתְאַבֵּל עָלַיִךְ

זֶה לֹא בְּאֶמֶת

דַוְקָא כְּשֶׁאֲנִי לֹא
זֶה יוֹתֵר דּוֹמֶה

לְאֵבֶל, כְּשֶׁהַלֵּב מְקַבֵּל
אֶת כֹּל שֶׁחָפֵץ,
וּלְמַטָּה לְיַד הַסַרְעֶפֶת
הַכֶּלֶב הַשָּׁחוֹר רוֹבֵץ.

לדף ההנצחה של בארי