תמר שמיר

"ג'מילה" הוא ספרו הראשון של אייטמטוב, מחבר הספר האלמותי "והיום איננו כלה", ונכתב כ- 20 שנה לפניו.

עלילת הספר מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה בכפר קטן ונידח בקירגיזיה (רוסיה האסיאתית), בו הגברים הצעירים יצאו לחזית והשאירו את עבודות הכפר לנשים, לנערים ולזקנים.

הסיפור מסופר ע"י סאיט, נער מתבגר, שאחיו סאדיק נמצא בחזית והשאיר מאחוריו את אשתו היפיפייה, ג'מילה. הסיפור מלווה את התבגרותו של סאיט, תוך שהוא חושף את ההתאהבות שלו באשת אחיו, וכן את מערכת היחסים שנרקמת בין ג'מילה לבין דניאר, חייל פצוע ששב משדה הקרב.

אייטמטוב מצייר תמונות רב-גוניות ועזות הן של הנוף האסיאתי והן של סיטואציות אנושיות קטנות ורגילות ויוצר בהן חיות מרשימה. תיאורי הנוף מציירים את המרחב של שדות החיטה הפרוסים עד האופק, את הנהר החוצה אותם והשקיעות המרהיבות, ומציבות למולו את קטנותו של האדם מול גדלו של הטבע.

הניגוד שבין הנוף הרחב והפתוח אל מול קטנותו של האדם, מקביל במידה רבה לשלטון הקולקטיב מול הצרכים האישיים. בחברה בה מתרחש הסיפור, דרישות הקולקטיב גוברות על שאיפותיו ורצונותיו של הפרט שהם חסרי כל משקל. כך, כשם שהאדם ניצב באפסותו מול הטבע, עומד הפרט באפסותו מול הקולקטיב.

שיאו של הסיפור הוא בסצנה יוצאת הדופן, בה דניאר סוחב, למרות רגלו הפצועה, שק חיטה כבד, ונוצרת אצל הקורא כמו אצל המספר, תחושה של כאב פיסי ממשי, יחד עם מועקה גדולה.

ארוע זה מהווה גם את נקודת המפנה. מתוך הכאב הגדול של דניאר ומתוך החרטה העצומה של המספר, על שגרם לסבלו של דניאר במעשה הקונדס שיזם ביחד עם ג'מילה, מגיע הקתרזיס.

בהמשך, דניאר השקט, שאין לו חברים ואינו מדבר עם איש, מתחיל לשיר. שירתו נוגעת בנימי נפשם של ג'מילה והמספר, ופותחת אצלם את המקום שהיה מודחק אצל שניהם: מקומה של האהבה. ג'מילה, שמתוארת מלכתחילה כאשה משוחררת, הולכת עם האהבה עד הסוף. סאיט, נזכר לפתע שכשהיה בבית הספר אהב לצייר, והאהבה לציור שבה וכובשת אותו.

וכך, נחשף בפנינו מתח נוסף, הוא המתח בין הגוף והנפש: מצד אחד, עבודת הפרך היומיומית בבית ובשדה, ומצד שני השירה והציור, שמקבלים מקום רק לאחר שיאו של הסיפור.

סאיט מאוהב בג'מילה, אבל אינו מצליח לצאת נגד האהבה שנרקמת בינה לבין דניאר. להיפך, הוא בוחר להנציח את האהבה ביניהם בציור הראשון שהוא מצייר, ציור אשר מאוחר יותר יימצא ע"י אחיו (סאדיק, בעלה של ג'מילה), שחזר מן המלחמה. סאדיק ישאל אותו אם הוא צייר את הציור, ולמשמע תשובתו יכנה אותו "בוגד".

לסאיט אין כל התלבטות. הוא יודע שלא בגד, ושנשאר נאמן לאהבה האמיתית בין ג'מילה לדניאר. נאמנות זו, ההכרה בזכותו של הפרט לממש את חלומותיו, מביאה אותו להודיע לאמו שהוא רוצה ללכת ללמוד ציור, והוא מקבל את ברכתה.

הרוח הנושבת מן הספר, היא בקורת של אייטמטוב על התפיסה הקומוניסטית והקולקטיביסטית של אותה תקופה. הבחירה שלו בהעדפת הפרט על הקולקטיב, הולכת ונרקמת מנקודת השיא של הסיפור ואילך.

צ'ינגיס אייטמטוב, ג'מילה, הוצאת עם עובד / כרמל, 1995 (94 עמודים) (אחרית דבר מאת נתן זך).