בדרך כלל אני לא מפנים את היותי בגיל השלישי המתקדם אבל תמיד ישנה תזכורת.

נסענו ימימה ואני צפונה, הביתה, על כביש 4. עומס תנועה כבד וכשעברנו את צומת בני דרור, הרגשנו שעוד מעט בית. לפתע ההגה התחיל להשתולל.

ימימה: "מה קורה? מה הרעש הזה?" באמת, רעש של מגרסת חצץ. מסתכל על מסך המכונית: תמונה של המכונית, גלגל קדמי שמאלי, זה הקרוב לכביש, מאותת "פיצוץ" והמכונית משדרת סכנת שריפה.

כביש סואן ואין לאן לברוח. אני רואה מפרץ חניה צר וקטן, קרוב מאוד לכביש ובקושי עוצר. יוצא ואכן, גלגל קדמי שמאלי הוא רק ג'אנט.

מתקשר לחברת הביטוח. אדיבים: "איך אפשר לעזור לך?"

אני: "צריך להחליף גלגל קדמי וזה קצת גדול עלי".

"חכה רגע ושלח לנו מיקום".

חוזרים אליי: "בסדר, אנחנו יודעים היכן אתה ונגיע תוך שלוש שעות".

שלוש שעות! אני כועס. "אתה מבין מה זה שלוש שעות לאדם בגילי, ללא משתנה קרובה? זו הגדרה חדשה לאכזריות". הוא חושב קצת ומשיב: "ננסה להקדים, אבל חפש בקבוק ריק".

"ומה עם אשתי?" אהה, בחורות מסתדרות. "ננסה לקצר את הזמן", אומר ונעלם.

אני מבין שאני לבד, מתחיל להתארגן להחלפת הגלגל. ימימה בינתיים קוראת לעזרת המשפחה. לוקח אפוד זוהר, כובע על הראש ומתקין את המשולש. על הכביש מכוניות דוהרות ומשאיות ענק מפיחות רוח.

קשה לי מאוד להכניס את הג'ק למקומו ופשוט שם אותו ממש בקצה המכונית. מתחיל לפרק את הברגים. הם ממש מחוזקים ונעולים אבל אני כבד ובעזרת המשקל, המפתח פותח. לידי בכביש תנועה שהולכת וגוברת, ממש מגרדת לי את הגב.

מגיעים הילה ויותם. יותם עם החיוך המרגיע: "סבא, מה קורה? יהיה בסדר", מזיז אותי ומתחיל. משאית ענקית, "פול טריילר", עוברת במהירות ומעיפה את המשולש ומצמידה את יותם ואותי למכונית.

מפחיד.

לפתע עומד לידי בחור צעיר, מעין תערובת של אריק סיון ועמי מדיני מלפני 40 שנים.

בשקט וברוגע הוא מבקש מיותם לתת לו לטפל. רוכן על הכביש ודוחף את הג'ק למקום הנכון. תוך דקות ספורות הגלגל הרזרבי מותקן ויותם גומר לסדר את הבגאז'.

"מי אתה?" אני שואל.

"אני חן וזה בסדר". שואל אותי: "מה אתה עושה עכשיו?" אני: "נוסע לקיבוץ, לפנצ'רייה, לטפל בגלגלים".

מסתכל עליי ואומר: "בעוד כמה מאות מטרים, אחרי הרמזור של קדימה-צורן, יש תחנת דלק. יש בחצר פנצ'רייה 'טייר מאסטר'. בעל העסק עשה מאות ימי מילואים. אולי תפרגן לו תיקון? תמסור לו ד"ש מחן אמסטרדמסקי".

בכניסה לפנצ'רייה דגל ישראל גדול. הצוות הושיב בחביבות את ימימה ואותי בחדר ממוזג, עם שתייה ובתוך דקות טיפל בכל הגלגלים. הכול הקרין רוח טובה ומקצועיות וכל סביבת העבודה נקייה. כך הכרתי אנשים מעולים.

כל הילדים והנכדים התקשרו לשאול: "סבא, איך אתה?"

אני, ברוך, שמח מאוד שפגשתי את "ארץ ישראל היפה", שאני כל כך אוהב וצמא לפגוש שוב. תודה לחן, למשפחתי וכמובן לימימה הגיבורה.