מה מאפיין מקום? הנוף, הבתים והאנשים. לנו, בארכיון, תמיד היה חשוב לזכור ולשמור אתדמותם של החברים שצבעו את המקום הזה בדמותם והפעם: שאול שיין

שאול שיין היה עוד אחד מן האנשים המיוחדים שצבעו את המקום – תרתי משמע. שאול היה הצבעי של הקיבוץ, כן, היה מין ענף כזה פעם בקיבוץ ותאמינו או לא הוא היה אחד האנשים הכי עסוקים. הוא לא היה סתם צבעי, הוא היה אמן בנשמתו וראה את המקצוע שלו כסוג של שליחות ואולי, אם היינו מראיינים אותו אז, היה מתגלה לנו סיפור על אדם פשוט שחלם להיות אמן ומצא את עצמו צובע לא בדים אלא בתים ובאמת מה ההבדל בין ד' ות' (בארמית בכלל הן מתחלפות לעיתים קרובות ואולי הדמיון בין שתי המילים הוא לא מקרי).

בקיבוץ של פעם, צבעת את הבית לא בגלל שהקיר התקלף וגם לא בגלל שהבית היה זקוק לחידוש. צבעת כי שאול שיין בא ואמר לך שהגיע תורך ועם שאול אי-אפשר להתווכח, אם הוא החליט שצריך לצבוע לא היה כוח בעולם שיזיז אותו ואתה? לא הייתה לך ברירה אלא להתחיל לארוז את הבית ולהתכונן לאירוע.

אבל, לפני הכל היה הרגע של ההכרעה – באיזה צבע לצבוע את הקירות? ואם בחרת, אולי גם תרצה גיוון כלשהו באחד הקירות – כחול או בריק? והרי אמרנו, שאול שיין הוא אמן והוא נעתר כמעט לכל גחמה ועוד יותר מכך, הוא מחשיב את עצמו כיועץ ומבין – ומתווכח איתך מה מתאים לקיר הזה ואיך לצבוע את חדר הילדים (זכינו לעבוד איתו כשהייתה כבר לינה משפחתית).

שאול היה איש גבוה והעברית בפיו לא הייתה משהו, בעלת עגה הונגרית. אבל הוא אהב לדבר ולשוחח וכשהוא התחיל קשה היה לעצור אותו והפגישות איתו התארכו כאילו הולכים עכשיו לתכנן את צביעת "הבית הלבן" על מגוון חדריו השונים. אני מנסה לחשוב ולא זוכרת בדיוק אם עישן או לא, אבל בטוח שהוא היה כבד נשימה. אולי זו גם הייתה אחת הסיבות לפטירתו המוקדמת.

משפחת שיין הצטרפה לקיבוץ ב-1955 בגל הקליטה של התנועה "מהעיר אל הכפר", קצת אחרי העלייה על הקרקע. לשאול וחדווה היו שני ילדים – אסתי (שהייתה כבר אחרי גיל בר-מצווה כשבאו לקיבוץ) והצטרפה למחזור ה' (רבקהל'ה, יענקל'ה, זיוה ועוד) ודני  (מחזור י"ז – דורית, דודי, איציק ועוד) שהיה ילד יוצא דופן מכל הבחינות, מקורי ביותר והיווה לא אחת מקור לדאגת המטפלות.

שאול נכבש לרעיון הציוני בהיותו חבר בתנועת הנוער הציונית והיגר לפלשתינה-א"י מהונגריה כבר ב-1911. בתיק האישי שלו בארכיון לא נשאר תיעוד אישי שלו על חייו, רק כמה פרטים ביוגרפיים שמלמדים על מקום הולדתו ועל השנה בה היגר לפלשתינה-א"י. בעזרת ההספד שכתב עליו אברהם שניר נוספו לנו פרטים מעניינים:

"שאול היגר בגיל 20, עם סיום לימודי התיכון ואחרי תקופת הכשרה והיה בין ראשוני החלוצים שעלו מהונגריה, מה שמעיד על אמונה והכרה עמוקים. טווח התעניינות שלו היה נרחב: היה ספורטאי פעיל, בנעוריו עסק באתלטיקה קלה ובשנים 1935-1939 שיחק בקבוצת "הפועל מונטיפיורי". היה שוחר אמנות וספרות ובעצמו היה צייר חובב וצייר בעיקר פורטרטים. שאול ציין בסיפוק שהשתתף מספר פעמים בקורסים לציור מטעם המשק בשנים 1962-63. הוא גם שלח ידו בחריזה וכתב שירים בהונגרית ובגרמנית. כאשר נתבקש למוסרם לארכיון לשמירה בתיקו האישי הוא סירב כי מיאן לחשוף אותם. את מקצועו הוא רכש בפלשתינה-א"י ועל מקצוע זה, הצבעות, הייתה פרנסתו כל השנים".

מקצוע הצבעות היה בו זמנית גם פרנסה וכנראה גם תחביב, תשוקתו לציור באה לסיפוקה במקצוע זה וכמו שאנחנו מכירים, יש מקצועות שבהם אתה לא רק בעל מקצוע אלא גם אומן – וכזה היה שאול.

לשאול היה מלווה קבוע ונאמן – סירי. סירי עבד בקיבוץ כמעט מראשיתו. הוא היה מאליכין וביחד עם אחיו ברוך שהיה מלווהו הקבוע של ג'ורג', הם צעדו כל בוקר מאליכין לגבעת חיים וכך גם בחזרה עם סיום העבודה. אבל לא רק סירי היה בצוות הצבעות. כשהיו פרויקטים שדרשו כוח אדם, צורפו לצוות גם נערים. אחד מהם היה חנוך מיכאלי שזוכר מאותה תקופה כמה אנקדוטות:

זכור לי ששאול – איש גבוה, תמיד עם סיגריה נצחית בזויות הפה, גם כשהוא עובד על סולם כפול גבוה מאד והוא אז כבר לא מאוד צעיר. הוא נע עם הסולם מבלי לרדת, תוך הזזתו באמצעות הרגליים. הוא גייס אותי ואת עוזי יערי לצוות הצבעים. אחד הפרויקטים שזכור לי היה כשסיידנו את המטבח בשעות הלילה, כדי לא להפריע לעובדי המטבח בשעות העבודה. כנראה שלא דאגו לנו מראש לארוחת לילה, כמו שהיה נהוג אצל השומרים. לעוזי, שהיה מבוגר ממני בשנה, לא הייתה בעיה והוא פיצח את המנעול של המקרר הגדול בחמש שניות, כשאני בתפקיד השומר מבחוץ וכך נפתרה בעיית ארוחות הלילה שלנו.

שאול לימד אותנו איך להחזיק נכון את מברשות הסיד והצבע בשעת הצביעה ושיעור זה נשאר איתי עד היום, בבואי לצבוע. שאול היה בחור רבגוני, במובן הטוב של המילה. הוא ידע לשים לב "לצדדים נוספים", וכשהגיע מחנה עבודה, הוא ניסה לשדך לי בנות מאותה תנועת נוער, אך הן פזלו לחתיכים הבוגרים יותר: יורם מנדלבאום ז"ל ואורי אסטליין ז"ל ויוסי כפרי ייבדל לחיים ארוכים. היו עוד דוגמאות לרבגוניותו ובשיחות שלנו בעבודה הוא ידע ליצור קשר ולגשר על פערים בינו לבין הדור שלנו, הוא היה איש של חברה ואהב לדבר".

באחת מהתמונות שבארכיון רואים את שאול עומד על סולם גבוה בעת שצבע את קירות בית וינה מבחוץ. הוא לא נרתע ממאמץ גם בגיל מבוגר ועד שנותיו האחרונות עסק במלאכת הצבעות. משלא עמדו לו כוחותיו לעמוד על סולם גבוה הוא העביר בהדרגה את השרביט לסירי, אך עדיין המשיך ללכת עם הפנקס ובו הרישומים למי ומתי מגיע לצבוע את הבית ולרשום את גוון הצבע המדוייק – שמנת או לבן שבור וכל הניואנסים שביניהם.

ביום השלושים לפטירתו של שאול ספד לו שרי כך: