בפעם השלישית, בתוך כשנתיים וחצי, אני מוצאת עצמי מנהלת מלון אורחים לילדי ולנכדיי בזכות הממ"ד בו התברכתי. תקופה זו מזמנת מחשבות ובחרתי, תחת מעוף טילים ורעש אזעקות, לשתף בחוויה טיפולית.

בימים אלו, כהמשך לימים הקודמים, אני פוקדת בביתם שני גברים שחצו את קו ה-80 החולים במחלות קשות, סופניות. לשניהם נשים ומשפחה ענפה. בדיאלוג הטיפולי איננו עוסקים ביחסי איראן – ישראל, בחזבאללה או בתחנת הגז. שניהם מצפים לי מדי שבוע בדריכות לשוחח על מה שאנשים לא מרבים לדבר עליו – על המוות.

ויותר מכך – על משמעות החיים.

יותר מכל אני חשה שאנשים אלו זקוקים להקשבה ללא שיפוטיות, לליטוף כף היד הגרומה שאצבעותיה כבר אינן רכות כשהיו ולמישהו שלא יירתע מלהיות שם איתם. על הסף.

אנחנו עוסקים בשאלות כמו – על מה אני מתחרט? מה יכולתי לעשות אחרת? מה חשוב לי להשאיר אחריי? אל מי אני מתגעגע? ומה הייתי רוצה לומר ליקירים שלי? לעיתים אנחנו שומעים יחד מוזיקת ג'אז אהובה ואז כפות הרגליים, שאינן בתפקוד, מתחילות "לרקוד" בקצב 80 פלוס. או שומעים בפעם האלף את הנכד הבכור שיצא לאוויר עם שיר ראשון. בשני המקרים הפרידה בינינו מתרחשת בלחיצת יד אמיצה הנושאת שרידים של מה שהיה פעם. רגעי המיקרוקוסמוס האינטימיים האלו מעניקים לי פרספקטיבה עמוקה ורחבה על חיי שלי.

אז למה אני משתפת בחוויה הזו?

בימים אלו, כשאפשרות הסוף מרחפת מסביבנו וזורה אימה ופחד בתוכנו ובסובב אותנו, אולי נוצרת לנו הזדמנות מיוחדת להינתק מהמסכים ולעסוק באופנים מגוונים, אפילו זעירים, של אחזקה ומשמעות – שאלה לשלומו של אדם, גם כזה שלא דיברנו איתו מעולם, אפייה למישהו שזקוק, עקירת עשבים ושתילה, פעילות גופנית, קריאה ועוד ועוד.

והעיקר – מפגש אנושי. דיבור. שיתוף.  

כָּל לַיְלָה אֲנִי מִתְכַּסָּה בִּשְׂמִיכַת הַשֶּׁקֶט                                            

אוֹסֶפֶת כְּבָשִׂים אֲבוּדוֹת אֶל הָעֵדֶר

תּוֹהָה מָתַי יִשָּׁמַע הָאוֹת

לִמְנוּסָה טְרוּפַת מְצִיאוּת

בֵּין בֶּטוֹן וְקִירוֹת

מַבִּיטָה לְאָחוֹר

לוֹכֶדֶת בְּגוּפִי אַזְעָקוֹת

צוֹפָרִים חוֹרְכֵי אָזְנַיִם מְעַרְעְרִים

אֱמוּנוֹת וְשָׂדוֹת

כֹּל בֹּקֶר אֲנִי מַשְׁכִּימָה

כְּשֶׁחֲרָכֵּי הַתְּרִיסִים מִתְבַּהֲרִים

מְלַטֶּפֶת כְּבָשִׂים שֶׁקָצָה שְׁנָתָן

מִתְכָּוֶנֶֶת לִפְצִיעַת הַחַמָּה

מַתְּקִינָה הֶבֶל יוֹם בַּתַּנּוּר

מַנִּיחָה עַל כִּירַיִם חֲלוֹמוֹת בִּקְדֵרָה

כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר

חַלְלֵי הַבֶּטוֹן מִתְמַלְּאִים בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים

הַקְּדוּמִים

תָּאֵי עֶצֶב חֲשׂוּפִים בְּחֶשְׁכַת הַיְּלָדִים

תָּאִים רְדוּמִים נֵעוֹרִים בְּאִיבֵּי הַמְּבֻגָּרִים

הַבְטָחוֹת יְתוֹמוֹת

אֲרוּגוֹת בִּצְפִיפוּת מִשְׁפָּחָה

בְּתֶּלֶם אָרוֹךְ, בֶּחָרִישׁ עָמוֹק

בְּחֶלְקַת אוֹתָהּ

אֲדָמָה