ביום חמישי ה-12.7.12 התקיימה במועדון שיחת חברים מרתקת וחשוב. הנימוק הרשמי לפגישה היה בקשתם של מספר חברים לקיים מנין דתי-אורתודוכסי ביום כיפורים הקרוב. פנייה זו התחברה ל"אירועים" נוספים שהתחוללו בקהילתנו בתקופה האחרונה: אי-נחת שהרגישו חברים רבים בטקס יום השואה האחרון; יוזמה להקפת חצר הקיבוץ בעמודים של "תחום שבת", ועוד. אך, לאמיתו של דבר, מה שעמד במוקד השיחה היתה השאלה איזו מין קהילה יהודית אנחנו? מה (או מי) קובע את מידת יהודיותינו, על מי מוטלת האחריות לקביעה זו.

למעלה מ-50 חברות וחברים הגיעו למפגש. צעירים ומבוגרים, חדשים וותיקים, נשים וגברים, דור רביעי בקיבוץ וכאלה שזה מקרוב באו. רבים רבים התבטאו, והדעות היו מגוונות, ולעיתים אף מנוגדות. אך כיון שמסגרת השיחה לא היתה של קבלת החלטות פורמלית (הנהלת קהילה, מועצה, קלפי) אלא של שיח ציבורי – הטון לא היה מלחמתי והיתה הקשבה באוויר, פתיחות אל החושב אחרת ממני.

עלו בשיחה חששות רבים, פחד מפני "כדור שלג מתגלגל" שתחילתו מניין צנוע וסופו כפייה דתית של אורחות חיים. צפו תובנות הקשורות לצביון המתגוון של אוכלוסיית הקיבוץ עם הצטרפות הבנים/ות ובני זוגם/ן; לשאלות של רוב ומיעוט, חופש הפרט ועוד. מאידך גיסא נשמעו קולות רבים מאוד של ביטחון בזהותנו היהודית-קיבוצית-חופשית, הבאה לידי ביטוי בחגים, בקבלות שבת, בטקסי החיים (בני/ות מצווה, חתונה, הלוויה), בשאלות חינוך ותרבות.

כהמשך כתוב לשיחה במועדון ברצוני להוסיף עוד מספר מילים משלי.

בית-כנסת הינו, כַּרָמוּז בשמו, המקום הציבורי בו מתכנסים יהודים לבטא את תרבותם הקולקטיבית. כך היה לאורך כל ההיסטוריה היהודית, לפחות מאז חרב בית המקדש אי שם לפני אלפיים שנה. בית הכנסת שלנו הוא התכנסויותינו הציבוריות בהן אנו מבטאים את תרבותנו היהודית. לעיתים זהו חדר האוכל, לעיתים בית וינה, לעיתים המועדון לחבר. הנקודה החשובה איננה המקום אלא ההתכוונות. הקיבוץ היה ונשאר הדוגמה היחידה לאורך כל מאה השנים האחרונות של קהילה חילונית המחויבת לתרבות היהודית, ושומרת – בדרכה – על כל לוח השנה היהודי.

אך כאן ברצוני להקשות קצת. האם כשאנו מקיימים חג איננו עושים את הצד "היהודי" שלו בתחושת אי-נוחות, רק מצוות אנשים מלומדה? כלומר, איך אפשר שנתכנס לערב חג – סוכות, נניח – ולא נצטט איזה פסוק מהמקורות? נשלם מס מכובדות לאיזה לולב שיש בו טעם אך אין בו ריח, או ערבה שאין בה לא זה ולא זה? זוהי מסורת, זה כנראה חשוב, אז מה אם זה לא אומר לנו כלום. האם היסודות היהודיים – הטקסטואליים, הטקסיים, הרגשיים – מהווים באמת חלק מיסודות נפשנו?

אני מבקש לקבוע כי המשימה הקיומית שלנו היא לבסס את תחושת הבית שלנו בתרבותנו היהודית. זאת עלינו לעשות לא כי איזה סקטור בעם היהודי – הממונה מטעם עצמו – מתייחס אלינו כ"תינוקות שנשבו", טוען כי "עגלתנו ריקה", רוצה "להחזיר אותנו בתשובה", "לחזק" אותנו, או השד יודע מה. עלינו לעשות זאת כי בנפשנו הדבר. כי קשה מאוד להסביר לעצמנו (ועוד יותר – לילדינו) מה אנחנו עושים כאן בארץ הקשה והחמה הזאת, בצפיפות האנושית הבלתי נסבלת, במחירים הקשים מנשוא, בשונות העצומה שבתוכנו. התשובות שנתָנו פעם: "נולדתי פה", "אני משרת בצבא", "אני מדבר עברית" – כבר אינן מחזיקות מים בעידן הכפר הגלובלי בו אנו חיים.

קהילה עונה על שני צרכים בסיסיים ביותר של האדם: הצורך בהשתייכות, והצורך במשמעות, בטעם לחיים. לנו יש את הזכות לחיות בקהילה שיכולה לעצב לעצמה חיי צוותא המעניקים בו-זמנית את שני הצרכים הבסיסיים הללו. ותחושת משמעות, טעם לחיים, היא תמיד מעֵבר לאדם עצמו: בחריגה אל הזולת, בהתחברות אל העבר המשותף, אל השורשים, כדי להתחזק למען בניית עתיד קולקטיבי איתן ועמוק.

בעלון האחרון כתבה תמר קינה על מותה של הדמוקרטיה הקיבוצית-סוציאליסטית-חילונית, וההוכחה המוחצת לכך היתה שחג השישים נפתח בשיר שבת בו אנו מודים "למלך מלכי המלכים – הקדוש ברוך הוא". בשיחה במועדון עלה שוב ושוב השם המפורש "אלוהים". האם אנו מאמינים בו? וההיגיון הנגזר מכך הוא אוטומטי: אם אנו מאמינים בו – אז אין דרך אלא האורתודוכסית לעשות זאת. ואם אנו לא מאמינים בו – אז בואו ננכש אותו מחיינו. ובאותה הזדמנות גם עוד כמה מושגים "דתיים": "בית-כנסת", "תפילה", "קדושה", ועוד ועוד.

אני כופר בתפיסה זו מכל וכל. שנים היתה לכודה הציונות החילונית בשלילה-תיעוב-פחד-מיאוס מהמושגים הללו. הם כל כך טעונים המושגים האלה שבואו נכרית אותם מחיינו. ככה גדלנו דור שני  ושלישי לחלוצים. היו להם סיבות היסטוריות טובות לגישה זו, ולא נאריך בהם כאן. אך יש לדעת כי כך נלקח מאיתנו חלק חשוב מהחוויה האנושית. "אלוהים" הוא חלק מן החוויה של אדם באשר הוא אדם, כך גם "תפילה". את הרתיעה ירשנו מהורינו ומסבינו עד כדי כך ש"קנינו" את האמירה הדתית-אורתודוכסית שיש רק דרך אחת נכונה לתפילה, ולאלוהים, ולבית-כנסת.

הגיע הזמן להשתחרר מכך! אני רוצה לגלות לכל חברי וחברותי הבאים לקבלת שבת במועדון – ואני מאוד מקווה שזה לא יבריח אתכם – כי אנחנו מתפללים שם, רחמנא ליצלן. כי כשאנו משנים ביחד את מצב הרוח מהחולין אל השבת (שלא לומר "קודש", חס וחלילה) – אנו מתפללים; כשאנו מבקשים חרישית לחזק  את הקרובים לנו הסובלים, הכואבים או הזקוקים לחיזוק – אנו מתפללים; וכשאנו מברכים את ילדינו ונכדינו בעת הדלקת נרות – אנו מתפללים.

כך גם יום הכיפורים שלנו, שיש בו שיתוף בעומקי הנפש, לימוד, שירה זכה, חיבוק הילדים. זו אינה התחכמות, או הרגעה. זה הדבר האמיתי!

אך כדי שנצליח לבנות לנו חיי קהילה משמעותיים צריך להשתחרר מהרפלקס האוטומטי ש"יהדות" זה אורתודוכסיה. צריך להשתחרר מההרגל המידי לטעון ש"אנו יהודים", ולהניח שבעצם האמירה גמרנו את תפקידנו. עלינו להתכוון ברצינות, לכוון נכון את נפשנו. צריך להגיע, צריך להשתתף, צריך להיות אקטיבי. תרבות איננה נבנית מצרכנות פאסיבית גרידא.

 רציתי לסכם לעצמי את השיחה במועדון, ונסחפתי קצת בהתלהבותי…

מה לעשות, זה קורה לפעמים…

להתראות בקבלת שבת הקרובה!

 מוטי