רות עפרון, בתם של היידי ורם ואחותם הצעירה של יותם ונדב, היא גם נכדתה של בת המשק נירה ברנסום ודור רביעי לליובה ושמעון שיפמן ז"ל, ממייסדי גבעת-חיים.

ההסללה לשנת שירות במשפחה, בקיבוץ ובאזור, לא פסחה עליה אך המוטיבציה שלה הייתה גם אישית, כשראתה כיצד שנת השירות של שני אחיה ביגרה והשפיעה עליהם לטובה. מכיוון שקיימת כבר מעין מסורת של נערות ונערים ההולכים לשנת שירות בעקבות אחים ואחיות בוגרים, היא כמעט שהלכה למקום בו שירתו יותם ונדב אך בסופו של דבר, בחרה במרכז חירום במקום אחר בארץ.

"אני משמשת כמדריכה (ברוב מסגרות שנת השירות, הש"שנים מתפקדים יותר כמו אחים בוגרים) ועובדת עם כ-16 ילדים בני 3-14 שהוצאו בנסיבות קשות מבתיהם ובדרך-כלל גם ממשפחותיהם", מספרת רות. "רבים מהילדים ממש 'נתלשו' ממשפחותיהם, מתוך הבנה שהם חייבים להגיע למקום בו יקבלו את הבטחון, תשומת-הלב, ההכוונה והיחס שמגיע להם ולא קיבלו בבית. לפעמים הם אפילו מוצאים מהבית ללא ידיעת ההורים כשזה הכרחי להצלתם. חשוב להבין שמוציאים ילדים מביתם רק כשהמצב מגיע ממש לקצה וזה לא נעשה סתם".

במרכז יש קליטת חירום של ילדים וקליטה שאיננה כזאת. כשהילדים עדיין בטראומה, מנסים להבין אותם ועושים להם תהליך אבחון, במהלכו מתקבלות החלטות ראשוניות לגביהם. הם מקבלים ליווי פסיכיאטרי, פסיכולוגי וליווי עובדות סוציאליות בתהליך הקליטה וקבלת ההחלטות לגבי טיפול תרופתי, זמני וקבוע הכולל איתור מסגרות הטיפול להן הם זקוקים.

כחלק מהצוות, הם דנים כל שבוע בדיסקרטיות בנסיבות של ילד מסוים ומנסים לסייע בקבלת החלטות לגבי מסגרת הולמת עבורו.

"כחלק מהצוות, אני מכירה היטב את הילדים ואת נסיבות הגעתם, את הבעיות שחוו בבית ואת הרגישויות אליהן יש לשים לב בטיפול", מתארת רות. "זה ממש קריטי והרקע של הילדים מגוון – יש סכסוכי גירושים קשים, הורים בכלא, הטרדות מיניות, אלימות, נטישה בידי ההורים ועוד דברים נוראיים שלא הייתם מעלים על הדעת".

עם זאת, עבורה מדובר בהתנסות חיובית מאוד, גם ואולי בגלל הרגעים והזמנים הקשים, למשל בעימותים בין ילדים הגולשים לעיתים לאלימות או למצבים לא-נעימים. ההצלחות שהיא חווה, גם אם פעוטות, מהוות לא פעם התקדמות משמעותית לילדים.

"אני לא כאן כדי להציל אותם", היא מדגישה. "אבל כשהם מתחילים לסמוך עלי מספיק כדי לשתף בדברים אישיים – זה כבר משהו משמעותי. הם עברו כל כך הרבה, שעצם יצירת קשר בריא איתם היא הישג בפני עצמו. לפעמים ההצלחות הן בדברים קטנים – למשל, ילד שהשמעתי לו את שירי 'הכבש ה-16' לפני השינה, מבקש לשמוע אותם כל ערב. זה נוגע ללב".

הש"שנים מקבלים הדרכה אישית עם עובדת-סוציאלית אחת לשבועיים והן זמינות להתייעצויות גם בשוטף ויש גם גישה לפסיכולוגית במידת הצורך והדרכות קבוצתיות. בנוסף לדיונים במליאה של הצוותים, מקבלים הש"שנים גב לא מבוטל בעבודתם.

הילדים אמורים לשהות במרכז החירום רק כשלושה חודשים, אך בפועל התקופות מתמשכות לחצי שנה ואף יותר בהתאם לנסיבות משום שלא תמיד קל למצוא מקום מתאים וזמין לילד.

"קיבלנו הכנה מפורטת לתפקיד והיו גלויים מאוד איתנו: הזהירו אותנו שהעבודה תהיה מאתגרת פיזית ומנטלית ושהילדים יבחנו אותנו בכל מיני מצבים", אומרת רות. "בפועל, אתה מבין שאתה פוגש את הילדים במקום נפשי שלא ציפית להגיע אליו. זה מפתיע עד כמה הם מביאים אותך לקצה – גם עם עצמך וגם איתם. זה מעורר בך רגשות שלא חשבת שתוכל להרגיש. הטראומה שלהם משפיעה עליך ואתה נבחן מחדש בכל יום במצבים משתנים. הילדים מאתגרים בדרכים שונות – לפעמים באלימות כלפינו, כלפי ילדים אחרים או כלפי עצמם, או בבדיקת גבולות כדי לראות עד כמה אפשר למתוח את החבל".

יש ילדים החיים בדילמה שבין פחד וחרדה מהחזרה הביתה, לבין רצון עז להיות עם ההורים. גם אם ההורים היכו את הילד, יש זכרונות של חום ורגש אנושי כלפי ההורים ומהם לילד. מבחינת הילד יש הבנה שההורים גידלו אותו ודאגו לו, אבל יש כמובן גם את הצד השלילי שבהתנהגות אחד מהם או שניהם כלפיו. זה קונפליקט איתו חי הילד יום-יום ושעה שעה.

במרכז עובדים מדריכים המלווים את הילדים בלילה והכללים נוקשים. למשל, אסור לילדים לגעת האחד בשני כדי לא לעורר טראומות ויש כניסה מבוקרת של אנשי הצוות לחדרים שלהם. יש גבולות ברורים מאוד, אלמנט קשה לילדים שלא ידעו גבולות לפני-כן.

"אנחנו מלווים את הילדים לבית-הספר במתחם", רות מספרת. "אנחנו עוזרים למורות בכיתה ומסייעים לילדים שצריך להוציא מהכיתה בגלל התנהגות פרועה ועוזרים להם להירגע. אנחנו משמשים גם כעיניים ואוזניים של העובדות הסוציאליות ועוזרים בקבלת החלטות לגבי מסגרות מתאימות לילדים – זו אחריות גדולה שיכולה להשפיע על עתידו של כל ילד".

העבודה שוחקת ורות מתקשה לראות את עצמה ממשיכה בה לאורך זמן. היא נמצאת בקומונה שהיא התנסות שונה עבורה כמי שחיה בבית ההורים עד כה ולפעמים קשה להסתדר עם חברים שבאו ממשפחות, הרגלים ומקומות שונים אך בסך הכל, זו התנסות חיובית מאוד והחבר'ה בקומונה הפכו לחלק חשוב בחייה.

היית ממליצה לאחרים על התפקיד? "זו חוויה חשובה ומדהימה ואני בהחלט ממליצה עליה. אבל חשוב להבין אם יש לך את היכולת האישית להכיל ולהתמודד עם ילדים שבאים ממשפחות ומצבים קשים מאוד ולראות ילדים במצבים טראומטיים ובמצבי קיצון אחרי שהוצאו מביתם. דבר אחד בטוח – אם קודם הערכתי את הבית, את ההורים ואת הקהילה בה גדלתי, היום אני מעריכה ומוקירה אותם פי כמה. לפעמים אני פשוט כותבת להורים שלי כמה הם מדהימים".