לפני כמה שבועות שלחה לי חברה צילום מסך מתוך עמוד האינסטגרם של מפורסמת כלשהי. היא צולמה עם בנה, מביטה מעבר לגדר ומתבוננת בחיות בכלובים וכתבה: "שישי בטבע עם החיים שלי" ותייגה את מיקומה  "לגעת בחיות גח"א".

כמו שתי בנות משק שידעו תורנות שבת אחת או שתיים בהאכלה, גיחכנו יחד על התפיסה שחיות מעבר לגדר או בכלוב נחשבות "טבע" בעיני אנשים מסויימים.

לכבוד שנת השבעים לגח"א נפתח המשק חי (לא תשכנעו אותי לקרוא לזה "לגעת בחיות" או להחליף את מיקום ה' היידוע) אחה"צ לפיקניק קהילתי משותף. הופתעתי שילדיי, המבקרים שם לפחות פעם בשבוע עם הגן והמרכזון, מעוניינים ללכת וכשהגענו הם הפגינו התלהבות כה גדולה, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שלהם במקום. אני, אחרי הרבה מאוד שנים שלא דרכתי שם, הוצפתי זכרונות.

בלוז לחופש הגדול

35 ימי עבודה אנחנו מחוייבים לתת לקיבוץ בחופש הגדול בין כיתה ה' לכיתה ו' ואותם אנו מבצעים במשק חי. מתחילים מוקדם כדי לא להיכנס לשעות החום, עובדים ביחד בפינות השונות ואוכלים ביחד ארוחת בוקר בחד"א, כמו מבוגרים אמיתיים שהגיעו ביחד כצוות מהענף.

כולם אוהבים דייסת סולת עם סוכר חום (כשהגעתי לצה"ל הופתעתי לגלות שזה לא באמת כולם) וליותם יש דרך מיוחדת לחתוך עגבניה לסלט. הוא מלמד את כולנו ולי ברור, כבר אז, שיצא ממנו משהו גדול. אחרי האוכל קשה מאוד לחזור לעוד כמה שעות עבודה, אבל זה מה שעושים.

על הגשר הישן

אייל בירן הוא המבוגר שעובד איתנו (בדיעבד הוא היה בן 22 לדעתי, אבל מבחינתנו זה מקביל לגיל 60 באותם ימים). אני, כהרגלי עד היום, מקדימה בכמעט רבע שעה לכל מקום וגם לימי העבודה בחופש.  אייל כבר נמצא ונוצר לנו נוהג: הוא מסכים לי להכין לעצמי קפה, כמו שהוא מכין לעצמו ושנינו יושבים על הגשר ומתבוננים בשתיקה בחצר הגדולה מתעוררת לחיים עם תום הזריחה. תענוג.

הפרויקטור

שלא בחופש, אנו עובדים פעמיים בשבוע כשעתיים אחרי בית-הספר. בין שלל עבודות היומיום אנחנו בוחרים פרויקט מתוך רשימה בכתב יד התלויה במשרד לביצוע כיתתי. הוחלט על ניקוי שתי הבריכות הקטנות. זה כולל ריקון שלהן, קירצופן במטאטאים ומילוי מחדש. הברווזים מקפידים להציק תוך כדי עבודה – חבורה של כפויי טובה, זה בשבילכם ! זה לוקח כמה שבועות ובסוף הבריכות מתמלאות במים צלולים חדשים. לברווזים לוקח פחות לטנף אותן מחדש.

חתימה מסלב

בעת לידה מתה איילה וגורתה בת היום נותרה לבד בעולם. מסבירים לנו שצריך "להחתים" אותה כי היא לא תשרוד. אנחנו חבורת בנות מבית הילדים וברור לנו שאנחנו הולכות לגדל אותה. יש לנו לוח תורנויות ואנחנו מגיעות שלוש פעמים ביום, שבעה ימים בשבוע, להאכיל אותה מבקבוק ולנקות לה את הטוסיק עם צמר גפן טבול במים חמימים המדמה את לשון האם.

היא גרה במשרד של המשק וכשאנחנו מגיעות, היא שמחה וקופצת. אין  לי מילים לתאר את החוויה המרגשת הזו ואולי "אימהות" היא מילה מתאימה. אחרי זמן מה מעבירים אותה לחצר הכללית בתקווה שתשתלב בעדר, אבל העדר דוחה אותה ובמקביל היא מתרחקת מאיתנו ולא נענית לקריאותינו ולידינו המושטות. היא נשארת לבד, דחויה בין העולמות.

Smart Touch TIFF File

לקוף יש בעיה

אני אוהבת לעבוד בכלוב הקופים ולהכין להם ארוחה. זה כמו להכין ארוחה בגן ילדים. חותכים להם ירקות לקוביות (הם לא אוהבים סלט, אוהבים כל ירק בנפרד) ביצה קשה, גבינה לבנה שלפעמים אני מניחה אותה בתוך סירות גמבה ובונזו מושרה במים כדי שיתרכך.

לכלוב מובילות שתי דלתות ובכל עת אחת מהן חייבת להיות סגורה כדי שהקופים לא יברחו. מדי פעם יש מו"רקים במשרד פינת החי, על נסיונות גניבה או בריחה של הקופים היקרים.

יום אחד אני לא שמה לב וכאשר שתי הדלתות פתוחות, אחד הקופים חומק החוצה. אני נבהלת עד כדי זיעה קרה. איזה חוסר אחריות ! אני נטועה במקום, לא מתוך אסטרטגיה אלא מתוך אימה טהורה. למזלי האידיוט מבין שאין כמו בבית ונכנס חזרה. אני לא שוטפת את הרצפה של הכלוב באותו יום, גם כועסת עליו וגם רוצה לעוף משם מה שיותר מהר. ביאס את חוויית ההאכלה לפעמים הבאות.

מועדון קרב

ואגב קוף – נזכרתי שבטרם עבדתי בעצמי במשק חי, ביקרתי שם עם אחי בשבתות בהן היה תורן ובהזדמנויות שונות נשכו אותי שם קוף וברווז, ניקר אותי תרנגול וחטפתי נגיחה מיעל ארץ-ישראלית. באחת מתורנויות השבת שלי אליה הגעתי אחרי בילוי שישי במועדון של עין החורש ושלוש שעות שינה בלבד, חטפתי  נגיחה בתחת מנחמה, יעל מוחתמת (נוספת לזו הקודמת מהילדות) שהפנתה עורף (וקרניים) לבני האדם. כ"כ נעלבתי ונבהלתי, אבל ע"פ היה שם והציל אותי מהזעמנית הזו ואז הייתה גם הפעם הראשונה שראיתי מישהו מכה בעל חיים. זה הגיע לה, אבל זה היה קשה לצפייה.

היו שם עוד כל מיני פעמים ראשונות: שאכטה ראשונה מסיגריה אותה סחבנו ל"כ ואנוכי מהקופסה של רותי אלדד (סליחה רותי) במשרד והדלקנו במחסן כלי העבודה. הייתי כל כך לחוצה  שאני לא זוכרת בכלל איך היה. רותי –  שתינו יודעות היום שלעשן ולגנוב זה לא בסדר, אז שוב סליחה, באמת.

הייתה את הפעם הראשונה ששמעתי ממישהו את הביטוי "עבודה ערבית" על משהו שביצענו בצורה לא יסודית. זכור לי העלבון שחשתי בשביל עצמי ובשביל הערבים.

הייתה פעם ראשונה של "להמשיך כרגיל" אחרי טרגדיה. "החיות רעבות גם אם רבין נרצח", אמרו לנו. אף אחד לא הולך הביתה, כולם באים לעבוד. וכולם באו. לא חשבנו שיש ברירה אחרת ואולי באמת לא הייתה. למדנו שם אחריות כלפי חיה ואדם ועמידה בזמנים, עבודה בצוות ולבד.

למדנו גם על מעגל החיים מקרוב. מי שלא ראה בעיניו לידת סייח או נגע בגור ארנבים חמים שנולד אמש, לא יודע איך נראה ומרגיש לב העולה על גדותיו בחמלה ותקווה ואהבה. מי שלא ראה גופת איילה נקודה, לא ראה עצב וכאב.

אז שמחתי בפיקניק אחה"צ לכבוד שנת השבעים שילדיי, גם אם אינם מחוייבים יותר לעבוד שם, מרגישים קשורים למקום היפה הזה, נהנים ממנו ורצים מפינה לפינה בצחוק גדול.