אנו שותפים למסע, אליו אנחנו יוצאים כקיבוץ, בתקווה להגיע להבנות חברתיות, כלכליות ואירגוניות משמעותיות בחיי הקיבוץ, בליווי צוות "אנשי דרך" המשתלבים במאמץ של כולנו. לחלק לא קטן מהחברים וגם להנהלה, קשה לעיתים לקרוא ולהקשיב לקולות הבוקעים מאלה בקרב הציבור הטעונים בביקורת רבה. יחד עם זאת, אם לא נהיה קשובים – לא נוכל לאתר ולהתגבר על המחלוקות ולצאת לדרך חדשה. לפעמים אני נזכר בדבריה של גולדה מאיר על "הפנתרים השחורים" שהם "לא נחמדים". להערכתי גם האמירות כאילו "אכלו לנו שתו לנו" לא יעזרו.

גם אחרים (אולי הרוב הדומם) הרואים את "חצי הכוס המלאה", אך הכואבים את המצב אליו הגענו כאן בקבלת החלטות על עתידו של הקיבוץ, תפקוד הנהגת והנהלת הקהילה ואיכות השיח הציבורי המתנהל כאן, מחפשים פתרונות ודרך לצאת מהמבוך המביך הזה.

יש מעין דיסוננס בין הדעות הביקורתיות, מהן מסיקים אחדים שהם צריכים לחפש את עתידם במקום אחר, לרושם הכללי שזה הוא מקום מעולה לחיות בו מבחינות רבות (כפי שגם עלה בממצאי "אנשי דרך") וחובה להיאבק על הצלחתו.

אתה שואל את עצמך לפעמים; אם זה כל-כך טוב, למה זה נשמע לעיתים רע כל-כך?! האם להנהלת הקיבוץ אין חלק בכך שהמקום איכותי ואטרקטיבי?!

המפגש שלנו עם שרון המובא בפתיחת העלון, שעתיים לפני הערב בו הוצגו ממצאי הצוות שנקרא לכאן כדי לקדם תהליכים, חשף אולי טפח מהכשל עליו דיווחו "אנשי דרך": התבטאות שרון בנוגע לבעיה העיקרית כאן המתמקדת בחוסר פירגון בין חברים וכלפי ההנהלה, לא תואמת את ממצאי הצוות החיצוני שהיו בידיה והוצגו במפגש הצוות עם החברים והתושבים, המדגישים אמירה של חלק מהציבור המבטאת חוסר אמון בהנהלה.

ברור שללא דיאגנוזה אמיתית, כנה וכואבת לא יימצא פתרון אמיתי. יחד עם זאת, נכונות ההנהלה לפתוח הכל ולהתמודד עם המצב,ולא להתפטר, מראה כי יש על מה, עם מה ועם מי לעבוד ולהתחיל להתקדם.