אתמול ה-16/6/202 יירשם בהיסטוריה של גבעת חיים איחוד כאחד הימים המבלבלים ביותר בתולדותיו.

בשעה 20:00 התכנסו כ-150 חברים ותושבים בחדר האוכל לשמוע את סיכום הערות החברים לתהליך ההבנות בין הקהילה להנהלת הקהילה והמלצת צוות "אנשי דרך" להמשך התהליך.

מצד אחד אירוע משמח של חיפוש פתרונות , שיתוף הקהילה ועבודה משותפת מתוך הבנה שיש בעיה.

מצד שני מסקנות קשות מאוד עלינו הקהילה ומסקנות קשות עוד יותר על ההנהלה, בהחלט לא פשוט לקרוא מילים כאלו שנכתבות ע"י אנשים מקצועיים וחיצוניים לגבעה.

מצד שלישי יום משמח שרואים שגם ההנהלה פתוחה לקבלת ביקורת ומוכנה לעשות צעדים לשיפור תדמיתה וביצועיה.

מבולבלים? , גם אני…..

התעוררתי הבוקר בתחושה של שימחה מהולה בעצב, לא לגמרי מבין אם לשמוח על התהליך ועל כך שנוכחתי לראות שאני לא היחידי שנמצא בתחושה של חוסר שביעות רצון מהתפקוד של הגבעה אבל מצד שני אוהב המקום והאנשים ומוכן לעשות המון לקדם ולשפר את הבית שלי.

לאחר מחשבה מרובה הבנתי שאולי אנחנו אשמים בכלל?

מינינו הנהלה ובעלי תפקידים כמעט כולם בחלקיות משרה כזו או אחרת לצמצום עלויות ולאחר מכן התחלנו להעמיס עליהם עוד ועוד תפקידים ומשימות. מתחם קניות, שיוך, שכונת בנים, בנייה לא חוקית, חריגות בניה ועוד.

אולי זה שורש הבעיה?

קיים עקרון שלימד אותי אחד המנהלים הראשונים שלי:

כל מנהל צריך לעסוק 70% מהזמן בשוטף ו-30% מהזמן בתכנון ופרויקטים.

להערכתי עסקו בפועל 95% בשיוך ובניה ו-5% בניהול השוטף.

להבא נצטרך להבין שטיפול בתהליכים כאלו מצריכים משאבים, את המשאבים האלו צריך לתמחר ולהבין את משמעותם.

מכיוון שללא ביקורת כנראה לא אהיה דֶני שרון……

זו אחת מחובותיהן של מנהלים לבוא ולהרים דגל אדום כאשר מכל סיבה שהיא הם לא   מצליחים לקיים את השוטף או כל משימה אחרת. ולא זו לא בושה – זו חוזקה!!!

ארגון שלא מטפל בבעיות השוטפות מייצר (ציטוט) "בעבוע מתחת לפני השטח"

שגורם לגבעה ירוקה ומדהימה להפוך דומה להר געש העומד להתפרץ….

כבר אתמול הצעתי לשרון את עצמי, לקחת חלק בהובלת התהליך ושילוב בכל מקום שיראו לנכון לשלב אותי.

תשובתה הייתה שכל יוזמה מבורכת וכפי שניר ציין הצוות שיוביל יבחר ע"י הקהילה עצמה.

אני מבקש מכל אחד ואחת מכם להציע שמות לצוות שהוא ואך ורק הוא (ללא לחצים חיצוניים) חושב שמתאים וראוי להוביל את התהליך.

ומי שחושב שאני מתאים – יהיה לי זה יותר מכבוד לייצג כל אחד ואחת מחברי ותושבי הגבעה.

תודה

דְני שרון – ואני עומד מאחורי כל מילה.