זה לא הספד! אורה לא מרשה! כמה פעמים לאורך השנים, בשיחותינו הרציניות- חלקית על מה-יהיה-בסופנו, גם כשעדיין היה רחוק עד אבסורד, פסקה אורה: "אצלי בבקשה בלי הספדים". – ואם אתעקש? – "טוב, עליך אני סומכת", התרצתה ואישרה. צחקנו.

עכשיו אני ממש לא צוחק, ולא לגמרי בטוח שאני יודע לכתוב הספד על אדם חי. אורה הייתה מהאנשים החיים ביותר שהכרתי, והיא עדיין חיה  –צוחקת, צוהלת, מתווכחת, לפעמים משוויצה, מסדרת, מארגנת. הנה אני רואה ושומע אותה. אפשר שלא? הלא היא מנוע סואן ורוגש, שאינו עוצר, לא לימים, אפילו לא לשעות או לרגעים של שעמום ובטלה (ולא בגלל שחיה על זמן שאול – היא לא התעסקה בזה, הקפידה מאוד על בדיקות וטיפולים, אבל סירבה לדון בהם); אני רואה אותה ביתה ומדשאתה – אכסניית מבקרים בני כל גיל, סוג, מוצא ומין, שנשאבים אליה כדי לקשקש,  להתווכח, לאכול מרק ולצחוק, הרבה לצחוק, וגם כדי לשמוע מילים טובות, להיעזר, להיתמך במצבים קשים. נשמה גדולה יש לה, ונכונות נלהבת להתמסר ולפרוש אחריות על יוזמות ואירועים, כי תמיד, וכמובן מאליו, היא כתובת ראשונה לפנות אליה בכאלה – והכתובת לעולם לא תכזיב. אורה לקחה על עצמה? יהיה בסדר! יהיה פרפקט! כולל כל הפרטים, ובזמן!

אורה אינה רק תבנית נוף קיבוצה. היא גם תבנית בית ההורים הווינאים, ממנו נטלה מנה גדושה של תרבות, אסתטיקה, חריצות ודיוק, ואליהן נוספו והשביחו חברה'מניות ישראלית תוססת, ספונטנית, שובבות, דעתנות והרפתקנות; אהבת מפגש וחברותא, התענגות על טיול רחוק או קרוב, על ארוחה טובה  ועוד יותר, על הכנת אחת כזאת, מושקעת, מדי יום חמישי, למשפחה, לחברים קרובים.  כיוון שידעה היטב לאהוב, וחזק, ידעה גם לא לאהוב, לאו דווקא אנשים, אלא מנטליות ואופן התנהלות; הייתה שוות -נפש לרכילות, לדעות קדומות, לפטפוטי סרק, לנהמת ההמון ולהשחתת זמן על קטנות.

לא הייתי לידה כשהמחלה נזרעה בה לראשונה, אבל הייתי כשצצה בשנית, וביתר חומרה. ואורה, שהייתה מפוכחת ומציאותית, הייתה מודעת היטב לדלות הסיכוי להחלים ממנה. מאגרי האנרגיה ותאוות החיים, הם שחילצו והחזירו אותה לחיים מלאים וקדחתניים כמקודם, ובשנים האחרונות, עם בוא הנכדים, העיפו  אותה לפסגות של שמחה, שגם שגרת הבדיקות והטיפולים, המטרידה למדי,  לא יכלה לה.

לפני כחודש, על מרפסת ביתה, נפגשנו בפעם האחרונה. לנו, ענת ואני, נראתה כמי שמצבריה התרוקנו קמעה, אבל בשום אופן לא תרשה שנראה או נחוש בכך. שתינו יין לבן, קטפנו לימונים לקחת העירה, וקיבלנו דיווח נטול רגשנות על כאב גב מטריד, על גרון קצת ניחר, וגם על מרקרים לא טובים, על צורך בבדיקות נוספות, אבל שום כוונה לחזור לכימו. לא עוד.

לא הארכנו בחיבוק הפרידה, שלא ייטען במשמעות מיוחדת של סוף, אבל הלב היה כבד והעיניים בוכות, בדרכנו הביתה. ביום ראשון שעבר צלצלתי. היא כבר לא נשמעה אורה כשתיארה בלחישה מאומצת, חפה מדרמה ומחמלה עצמית, את המצב הקשה, ואני כבר לא נשמעתי אני כשאמרתי לה: "יקירה, כמו תמיד, גם מזה את תצאי". היא השתעלה וניתקה.

וניתק חוט נוסף שקושר אותי לקיבוץ, ואולי גם טיפה לחיים

.