"כוכב אחד לבד

אני לא הייתי מעז!

ואני בעצם לא לבד".

שבוע אחד היינו חופשיים ומאושרים, גולשים במורדות האלפים הצרפתים ואילו שבוע אחריו, מצאנו עצמנו נכנסים לבידוד, כחלק מהסערה העולמית.

איך מסבירים לשלושה ילדים בריאים, שעליהם להישאר ימים שלמים בתוך ביתם?

איך מנחמים אותם על כל מה שהם מפסידים – פורים בביה"ס, פורים בקיבוץ, פעילויות החופש במרכזונים, חוגים, והמון פגישות עם חברים?

אז אחרי שניגבנו להם את הדמעות וניחמנו אותם שנעשה הכל כדי שהזמן יעבור בטוב ובנעימים, הגיע האתגר האמיתי.

שיחקנו המון משחקי קופסא, השתדלנו למצוא את הפאזלים עם הכי הרבה חלקים והשתכללנו במספר הפרטים שאפשר לכתוב בכל קטגוריה של "ארץ-עיר".

הכנו ארוחות טעימות והשתדלנו לקצוב את זמני המסכים.

ובכל זאת, לא פשוט לקום כל בוקר ולהרגיש שתחושת החופש הבסיסית שלך נגזלה ממך.

העולם ממשיך בשגרתו, אבל השגרה שלנו עצרה מלכת.

ואז התחילו לקרות לנו רגעים קטנים של חסד.

זה התחיל בשכנה היקרה שלנו שהתקשרה לשאול אם חסר לנו משהו מהסופר? ובאה להגיד שלום עם חיוך טוב ורגוע (אל דאגה, היא נשארה מחוץ לדלת).

זה המשיך בטלפונים ואינסוף וואטסאפים מהחברים של הילדים ומחברים בקיבוץ.

באחד הבקרים הציצה בחלון מדריכה מאחד המרכזונים של הילדים והביאה מגש מלא מוס שוקולד עשיר ומהמם. באותו ערב הגיעו אמא וילד מחופשים לחייזרי קורונה והביאו "עוגה שאיתמר אוהב במיוחד".

ביום של הפורים בגבעת חיים, ילדים הלכו מחופשים במדרכות, והשירים נשמעו ברקע ופתאום דפיקה בדלת. חברה טובה עומדת עם שקית מלאה בפיתות דרוזיות מהפורים. "גם עם לבנה וגם עם בשר. שיהיה".

מודה – עיניי התמלאו דמעות.

יום למחרת חסרו לנו מצרכים מהכולבו. חברה נוספת הגיעה עם שקיות לפי הרשימה ששלחתי

לה בוואטסאפ. זה לא מנע ממנה לקפוץ לניו-פארם ביום אחר ולקנות דאודורנט שנגמר לנו. באחד הערבים מצאנו מחוץ לדלת משלוח מנות. מעבר לשפע הממתקים האדיר, היו בו כפות מדידה מסיליקון להעביר את הזמן באפייה ובישול וגומי לילדים  "לשחק בקפיצות או בסבתא סורגת". זה הפך לסיפור הצלחה ויסלחו לנו השכנים המקסימים שלנו, אם הרעשנו להם בקפיצות.

ביום אחר נחתה אצלנו פיה עם סלסלה נדיבה ומלאה במצרכים להכנת פיצות ולצידה קערה עם בצק שתפח והיו גם הוראות הפעלה להכנת הפיצות. כתבנו לאותה חברה שאנחנו שוקלים להאריך את הבידוד.

כל מחווה שכזו, כל שיחת טלפון או וואטסאפ, היו כמו טיפות של חום ואהבה, של חיבוק וחיזוק,

שהשקו את ליבנו המתבודד בחברים.

לצד רגעים מאתגרים רבים, מצאתי את עצמי מתרגשת שוב ושוב, הלומה מכל הטוב הזה המורעף עלינו ועוטף אותנו שלא נרגיש לבד.

אין לי ספק שאם כבר נגזר על אדם בידוד, עדיף לו שיהיה בקהילה קטנה ועוד יותר עדיף בגבעת חיים איחוד.

אני מודה בכל לבי לכל האנשים הרבים, שעל אף שחייהם נמשכו כרגיל – בתוך השגרה, החג, העבודה והעומס –  גילו כל כך הרבה אמפתיה ורגישות, הכלה וחמלה, אנושיות ונדיבות לב.

אני מאחלת לעצמי להיות כך עבור האחר, כשיזדקק.

תבורכו קהילת גבעת חיים היקרה. יצאנו מחוזקים לעולם.