מעליזה הנפלאה, אמא של חברתי רותי, שהייתה גם חברתי, אני נפרדת בצער מהול באהבה ובכבוד אינסופי. כי אני שואלת את עצמי תמיד: איך, מהסבל הבלתי נתפס שעברה יצאה, בעיני שלי, אישה בעלת יחס אנושי טבעי, צנוע ואוניברסלי הלכה למעשה, כמו שלא רואים הרבה במקומותינו.

דלתה פתוחה לכל אדם, כל אדם. מה אכפת מאין בא ולאן הולך, לאיזה לאום שייך ומה הן אמונותיו – אין יותר סלקציה. כל כך הייתה טבועה בה הקבלה, כל כך רבים ומגוונים היו אורחיה, לרגע או לשנים רבות של קשר מיוחד לאורך חייה.

התעניינותה הכנה, השיחות, הקשב והלב הפתוח גרמו לבני שיחה להרגיש בבית ולהתחבר בקלילות לטוב שבתוך עצמם. את השפעתה אני רואה על כל סביבתה, ילדיה, נכדיה, אהוביה – כמובן. גם עלי זה פעל: עליזקה, לעיתים כשיצאתי ממך, הרגשתי גבוהה יותר (לצערי רק הרגשה) היה לי כל כך נעים איתך, נחמדה, נעימה ויפה היית לי. ולא היה אכפת לי לספר לפעמים פעם שלישית ורביעית את אותו הדבר.

לפגוש אותך בדרכים עם יולנדה, מתנה שהתאימה לך כמו כפפה ליד, קשר שהוא הרבה מעבר לתפקיד בין שתי נשים גדולות – כך בעיניי.

מותה, שציפתה לו ולא פחדה, הגיע אולי בזמן. טוב לה, כנראה, עכשיו אך מהעולם נגרע משהו בלעדיה.

דברים לזכר עליזה שילר / תמי קינברג, מנכ"לית בית טרזין

כשהגעתי לבית טרזין, הייתי "הדור שלא ידע את יוסף". רבים מגדולי הרוח שהקימו את המקום כבר הלכו לעולמם- וילי גרואג, מרים צ'רבינקה, עליזה ש"ק ועוד רבים וטובים. מתוך הצוות שעבד עם אניטה , רק עליזה ז"ל ורותי בובק שתבדל לחיים ארוכים היו מבין אלו ששרדו את הגטו.

אחת הסיבות שכל כך נקשרתי למקום הייתה עליזה. בדרכה הצנועה והשקטה ידעה לתת תחושת אמון, והרגשה שאני רצויה. היה זה כבוד עבורי לעבוד לצידה. את סיפורה האישי הכואב די שמרה לעצמה. מאניטה שמעתי על דילמות והכרעות לא פשוטות שהתמודדה איתן . כמו למשל, אותו מלפפון שהצליחה לגנוב מגינת הירק ולהבריח לגטו, ואז נקרעה בין התחייבותה לחלוק מזון עם הבנות שגרו עימה בחדר לבין תחושת האחריות להוריה ומשפחתה. עליזה בחרה במשפחה והביאה להם את המלפפון.

ברבות הימים, כשעליזה כבר לא יכלה להגיע לבית טרזין, בכל ביקור שלי אצלה הייתה מספרת עוד משהו על החיים בגטו, על החברות ובני הנוער, על משפחתה, ואני שתיתי בצמא את הסיפורים.

לעליזה היה מוסר עבודה גבוה. חשוב היה לה שבית טרזין יפתח כל בוקר בזמן, היא הייתה שוקדת על עבודתה, בידה הסיגריה ולא שוכחת גם להאכיל את החתולים שצבאו על דלתות הבית. בית טרזין היה חלק בלתי נפרד ממנה. היא חשה אחריות עצומה לתפעל את המקום כפי שצריך, לשמור על אוסף הארכיון ולהנציח את הנספים. בתקופתה עברה כרטסת שמות האסירים מיחשוב, מה שמאפשר עד היום למצוא, בקלות יחסית, מידע על כל אסיר שגורש לגטו.  בשנות עבודתה האחרונות בבית טרזין הייתה אחראית על הכרטסת וסיפקה מידע לפונים אלינו לחיפוש קרובים, מהארץ ומחו"ל. גם כשלא יכלה כבר להגיע פיזית, המשיכה לעבוד מהבית בעזרת המחשב. היא שמרה על קשר עם חברי העמותה מכל רחבי העולם – אירופה, ארה"ב ואפילו הרחק ביפן. עד היום אנשים שואלים עליה ונזכרים בפגישות שלהם איתה בביקורים בבית טרזין.

עליזה כבר לא תקח חלק פיזי בפעילות של בית טרזין, אבל ללא ספק רוחה תלווה אותנו וזכרה ישאר נצור בליבנו.