אני אוהבת היסטוריה.

וטורי מספרים.

וקניות.

וכל האהבות הללו התגבשו ונכרכו יחדיו לחודש אחד בשנה.

דבר ראשון, רציתי להבין איך קיבל נובמבר את השם האפל שלו, כשלמעשה הוא חודש שמח של "בין חגים" (נוצרים). מתברר, שמזה שנים רבות ישנו יום אחד בנובמבר, יום שישי שלאחר חג ההודיה שנקרא "יום שישי השחור" והוא שהעניק לכל חודש נובמבר את שמו האפלולי. ולמה? כי ביום שישי הזה מקובל לצאת לשופינג ולקנות בהנחות גדולות, לקראת חג המולד בו מניחים ערימת מתנות תחת עץ האשוח ובתוך הגרביים אשר תלויות על האח.

הקניות הללו מובילות לרווחים גדולים הנרשמים בספרי החשבונאות בעמודת הרווח בצבע שחור (בניגוד להפסדים הנרשמים באדום) וככל הנראה מכאן השם "יום שישי השחור", רק שבמקרה הזה, השחור הוא צבע המשמח את הלב.

כבר כמה שנים, שנובמבר כולו הוא חודש של מבצעים גדולים בכל העולם: החל בעלי אקספרס הסיני שמציין ב-11/11 את יום הרווקים הסיני (לא חג משונה?) עבור אל "בלאק פריידיי" המדובר ואז "סייבר מאנדיי" שמגיע מיד לאחריו ואם לא די בכך, הרי שבשנים האחרונות התווסף עוד יום כחול-לבן "שופינג IL " שמקדמת חברת גוגל ישראל ומטרתו להקדים את ימי הקניות של המותגים הבינ"ל ולתמוך בכלכלה ישראלית. קמעונאים ישראלים רבים מאוד מנצלים יום זה, יוצאים במבצעים ומצטרפים לחגיגה הכללית.

וכמה שהמבצעים הללו מפתים! הכל יפה, הכל זול, הכל נגיש בלחיצת כפתור. העולם כולו בכף ידי, בהתחשב באחוז הסוללה בסלולרי בלבד. אז אני קונה! תחפושות לילדים, מגפיים עם אורות מהבהבים לקראת החורף (לילדים) מגפיים עם עורות (לא מהבהבים) לקראת החורף (לי), מתנה לחברה, מתנה לחבר, ספרים מאמזון, בגדים מנקסט ומאסוס, תכשיטים ממעצבות ישראליות שמורידות מחירים, נעלי ספורט (אולי בזכותן אתחיל לעשות ספורט) פטיש גיאולוגים חדש לטל, מדבקות של חד קרן, סלוטייפ צבעוני, מנורה לגינה, סבונים ובושם ממותג שאני אוהבת, מצלמה, אייפד ומין מתקן קטן ומשונה שמניחים על שולחן המשרד והוא סופר נשימות (?!?!).

אבל !

בשנתיים האחרונות נחשפתי לצד האפל באמת של חודש נובמבר.

האם ידעתם שכאשר כתוב על פלסטיק "ניתן למחזור" לאו דווקא מעיד על מחזור בפועל? שלפעמים זול יותר לייצר עוד ועוד במקום למחזר?

האם ידעתם שיש בעולם כיום כמות בגדים המספיקה לשלושה דורות קדימה? לנכדיי שטרם נולדו, אין צורך לרכוש ביגוד. הקלות והעלות הזולה בה מייצרים בגד או מוצר פלסטיק הפכו בלתי נסבלות עבור העולם. ממש כך. וברגע בו "הצצתי לפרדס" וגיליתי את האמת, כבר אי אפשר היה להתעלם ממנה.

כולם מכירים את עמדת המחזור של הקיבוץ? האם ראיתם אותה אי פעם בלי ערימות פרטי לבוש מתגוללים על אדמת הכורכר, חשופים לגשם ולשמש ולאבק? האם שמעתם על בורות ההטמנה בגודל של עשרות מגרשי כדורגל באפריקה, לשם משנעים את רוב הביגוד הזול שהעולם המערבי השבע לא רוצה? קחו בחשבון שכאשר אתם תורמים בגד בלי לדעת למי נתתם אותו, רוב הסיכויים שהוא מגיע לשם ובתוך האדמה מגירים הבגדים את כל החומרים הזולים והרעילים מהם הכינו אותם. צבעים ובדים ושאריות אבקות כביסה.

רכישת בגד בחמישה דולרים מסין בלחיצת כפתור, מניעה שרשרת זיהום שרק מתחילה בייצורו. כדי לשמור אותו כה זול ואטרקטיבי, המחיר יקר מנשוא: החל בפועלים קשי יום, לעיתים קטינים העובדים בשביל דולר ליום, עבור בחומרים הזולים שאיש לא ממש יודע את מקורם, המפעלים שעובדים 24 שעות ופולטים עשן וזיהום ללא הפסקה לשמיים ומערך הפצה הכולל ניילונים לעיטוף, משאיות לשינוע מהמפעל למחסן ומשם לשדה-התעופה ודלק סילוני כדי שיגיע אלי לסניף הדואר אצל טובה הנהדרת.

בשנים האלה הבנתי משמעות חדשה למושג "קורבן אופנה". אלו לא אנחנו שהתלבשנו מוזר או טרנדי מדי, אלו האדמה והים והאוויר שזיהמנו בחמדנות ובהתמכרות לתחושת העולם בכף היד או "ישן מפני חדש תוציא".

אז מה אפשר לעשות?

קודם כל, להזמין פחות! לקנות פחות! חייבים לצמצם את הצריכה, חד וחלק! לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית והצרכנית שלנו!

השינויים הקטנים שערכנו בבית ובמשפחה, כללו מעבר לבקבוקי מים רב-פעמיים, החלפנו את סבון הידיים והגוף מנוזלי למוצק ובכך הפסקנו לרכוש בקבוקי פלסטיק של סבון, לטיולים יש לנו ערכת כלים קבועים וסיימנו עם חד-פעמי, אני יודעת למי אני מעבירה את הבגדים שקטנים או שנמאסו עלינו (ברובם, לא מצליחה את כולם) ולא שולחת אותם למחזור במחשבה שמישהו כבר ילבש אותם. יש לי חברה שבאופן קבוע מעבירה אלי בגדים שלה שמאסה בהם (הכי יפים בארון שלי!) ובתמורה אני מעבירה לה בגדים של בתי עבור ילדתה הצעירה ממנה. אני כמעט ולא קונה פירות וירקות שנארזו בפלסטיק (למה זה טוב?) וחד-משמעית לא קונה פירות שיובאו מחו"ל, אם יש לידם פרי ישראלי מאותו סוג.

להגיד לכם שזה יצור שינוי? בכנות, לא חושבת שמשמעותי מאוד, אבל על המועקה בלב זה קצת מקל, על הארנק גם ואולי אם יותר אנשים ינהגו כך, בשינויים קטנים נביא שינוי משמעותי.

אשמח לשמוע מכל מי שיש לו רעיון נוסף שיחולל שינוי קטנטן.

ותזכרו, בשביל הפלסטיק –  אנחנו החד-פעמיים.