עכשיו, שהבאתי כל כך הרבה מהזיכרונות הפרטיים שלי ותליתי אותם על קירות הגלריה והם נמצאים שם כמו עדות דוממת למה שזכרתי, למה שאני מספרת לעצמי, עכשיו מגיעים ילדי הכיתה. כל אחד בתורו, הם מעירים לי. מזכירים לי.

"תורנות דייסה לתרנגולות הייתה בצהריים". "לא בחמש בבוקר", אומרת לי אחת מהן. אבל אני זוכרת את הרגליים שלי, קרות, מבוססות בתוך דייסת הלחם, השמש עולה מעבר לעצי האקליפטוס הגבוהים. "זה היה נורא מוקדם, בחמש בבוקר", אני אומרת. ולא. "את לא זוכרת שהחצרן היה מביא את הלחם היבש בצהריים"? אני מנסה לזכור. כלום לא מסתדר. למה אני מציירת חתולים? אני מנסה לענות למבקרת בתערוכה. אני לא יודעת, אין לי תשובה.

"יש תשובה" אומרת לי מטפלת שבאה לבקר אצלי. "את לא זוכרת את אלונית? החתולה של כיתת אלון?" לא. שכחתי אותה. "אבל היא חיה בינינו, אחת מהכיתה".

והגוזלים השקופים שהיו דבוקים למדרכות, אלה שנשרו מקיני התורים בפסח? זה היה נורא קשה לראות אותם. היינו מברכים את נשמתם. לא היה לך קשה, את נגעלת מהם, אומרת לי ילדה מהכיתה, אבל היא לא ילדה. היא כבר מבוגרת כמוני ושתינו עומדות שם מדברות בילדותיות ונדמה שזו שפה שכבר לא שייכת לכאן.

"את היית כל כך שלמה", אומרת לי אחרת. "ציירת וקראת", "היית סגורה בתוך העולם שלך". "לא היית זקוקה לאף אחד". לא, אני אומרת לה, "לא הייתי סגורה". "הייתי פתוחה לקבל אלי כל אחד שיסכים להתייחס, חיפשתי חברה, רציתי להיות אחד מכם ולא ידעתי איך".

היא לא זוכרת את זה כך ומספרת לי כמה לה היה קשה, כמה חיפשה קירבה, ולא היה לי מושג. חשבתי שאני לגמרי לבד. "ואם היית מספרת לי"? אני שואלת אותה. "הרי גרנו בחדר אחד, מיטה ליד מיטה",

שני ראשים קודחים בלילה, בלי אף מילה חשובה. "לא ידענו לשתף" היא אומרת. "לא למדנו לדבר את הקושי". "רק מאוחר יותר הייתה קרן, זו שניסתה ליצור שיחות אישיות בעזרת כרטיסים", את זוכרת?

לא. את זה אני לא זוכרת ואולי כבר התייאשתי והוספתי לערימות הספרים שלי והציורים שהיו סביבי גם מוזיקה, המון המון שירים שדיברו אלי מבוקר עד לילה, וזה כמעט שהספיק לי. באתי עם הזיכרונות שלי, שציירו לי תמונות ואני תליתי, אבל הקבוצה מגיעה ומזכירה לי, הופכת את התמונות בראשי.

כנראה שיש דבר כזה, ולא הייתי צריכה לכעוס על הקיבוצניקית המבוגרת שגערה בי, "למה את מתעסקת בזיכרונות שלנו?" כנראה שיש דבר כזה, זיכרונות קולקטיביים.

האמנית שרון רשב"ם נולדה בגבעת חיים איחוד בשנת 1967, כיום חיה ויוצרת במושב גאליה.

צילמה אפרת אשל