זיכרון העבר נרקם לכעין תפאורה אינטימית של סיפור חיים של ילדת קיבוץ שגדלה בלינה משותפת. ריחות, טעמים, פחדים, מחשבות – כולם באים ומתייצבים לפקודת הילדה הבוגרת, הבוגרת שהיא עדיין אותה הילדה שהייתה, שעדיין לא יכולה להיפרד מסיפור העלילה של ילדותה. (חנוש מורג בפתיחת התערוכה, יולי 2019)

כמה פעמים אצעד מנקודה אחת לאחרת, משננת את מתווה המדרכה, פנסי הרחוב, אחד ממצמץ תדיר, המלווים אותי עם רדת החשיכה, יבבת חתול מיוחם, כמו תינוק רעב, מחצרות הפעוטונים, ציפורי הלילה מלוות אותי, מעופן נמוך מדי, מבהיל. ריח של צ׳יפס בשמן לוהט עולה מצריף השומרות הישן. שיחים של פרחי לנטנה עם ריחם המוזר הנפלא (ממתינים לי פעם בשנה, בקערית יום הולדת, שעוות נרות מצפה אותם), ולידם סוכריות עדשים צבעוניות מתיקותן מפתיעה, משונה.

שרון רשב"ם וחנוש מורג בגלריה

הנה הבית שבחצרו מבשילות הגויאבות הכי טעימות, והבית עם שיחי הפיטנגו, ויש כאן ספסל, ואז פנייה חיננית במיוחד, בדרך לבית הוריי, בדרך לבית סבא וסבתא. מדרכות שכוסו ברגליים יחפות. המדרגות לבית וינה, תמיד שם אפורות ומחוספסות, וכר הדשא העצום, הנצחי, ירוק תמיד, ממטרות מבליחות מתוכו. מגדל המים, מוקף במדרכות הלבנות, קולות מסתוריים רוחשים בתוכו. כמה פעמים עשיתי את דרכי למשק הילדים, ללטף את סוסתי, לרפת, למתבן, ריח תחמיץ כבד, ממלא את האוויר בנוכחותו. עצי האלמוגן מבשילים אל פריחתם האדומה, הדולב העצום שברחבת חדר האוכל. ומאוחר יותר האולפן, הפאב, המועדון הסגול ושוב הסוסים רק שהפעם בשעות מוקדמות מאוד של תחילת הבוקר. שינה וברנדי, הכלבות הנאמנות שלי. הולכות לצידי. טופוגרפיה של צעדים. תך אחרי תך אני תופרת את יריעת ילדותי, מבטיחה לעצמי שתהיה תמיד שם להביט בה, לנסות להרים את קצותיה בשביל אולי להבין. מה היה שם, שהשאיר בי תמרורי אזהרה, לכאן מותר להיכנס, וכאן חשוך נורא. וגם כשאני איננה, כבר חיה במקום אחר, המפה הזו חיה בי, קיימת תמיד בתוכי. היא כל כך מוכרת לי עד שהייתי יכולה לזהות בה כל נקודה בשנתי.

*מתוך קטלוג התערוכה