ז'אן דארק? דון קישוט? שומרת הסף? גם היום, בדיוק 30 שנים אחרי שהגיעה לגבעת חיים איחוד, רקפת מוהר לא משוכנעת שהיא והקיבוץ עיכלו זה את זו ולהיפך. בשיחה איתה ועם יגאל השתדלנו לדבר פחות על ניגוד אינטרסים, ענף הנוי ומנהלת שכונה ג' ויותר לנסות ולהכיר את האנשים מאחורי המילים

"אף פעם לא חשבתי שאחיה בקבוץ", אומרת רקפת. "הגעתי לגבעת חיים איחוד בשנת 1989, הייתי מתמחה בפרקליטות, אחרי ניתוח ראש, נשואה טרייה ליגאל שהיה אז מרכז הגד"ש, כלומר מי שלא נמצא בבית מארבע בבוקר ועד הערב".

עד היום היא זוכרת את הבדידות. "הייתי במקום חדש, עם בן זוג שנמצא בעבודה שעות ארוכות, לא הכרתי כמעט אף אחד והרגשתי שאני לא מעכלת את הקיבוץ, ושגם הוא מצידו לא מצליח לעכל אותי".

שיחת ההיכרות במזכירות הייתה גם היא בכיוון הזה. "אמרו לי שזה שאני לומדת משפטים לא אומר בהכרח שאעסוק בתחום הזה, לחצו עלי להתקבל לחברות ולתוך כל זה הייתי צריכה לשלב נסיעות להתמחות בתל אביב  כשאין לי אוטו, אין לי איך להגיע לצומת כפר הרוא"ה כדי לקחת אוטובוס ואף זכור לי מקרה שבו עצר מישהו מהקיבוץ לחברים שחיכו לטרמפ מהפשפש, אמר לי שהוא לוקח רק חברים ונסע".

מאותה תקופה היא זוכרת לטובה את חיימק'ה ורדי שהיה רכז קניות ואיתו הייתה נוסעת לתל אביב וגם את דבורה ושמוליק לשם שניסו לסייע בחבלי הקליטה. בשלב מסויים שיכנע אותה אביה לרכוש מכונית ישנה, צעד שהביא לארגון עצומה בקבוץ נגדה על צעד זה. "כבר אז חשתי חוסר קבלה בשל היותי 'לא כמו כולם'", היא אומרת.

גם בבית הדברים לא תמיד זרמו על מי מנוחות, כפי שמספר יגאל. "חשתי קרוע מבפנים, אף פעם לא חשבתי שאגיע למצב שכזה", הוא אומר. "כלפי חוץ וכלפי רקפת, לקחתי את עמדת הקיבוץ, עד שאורי אסטליין תפס אותי באיזה יום ואמר לי: קודם אשתך, אחר כך הקיבוץ. את העצה הזו אימצתי וזה עזר לי מאוד".

אנחנו שואלים אם לא עברו מחשבות על מקום אחר. "כמובן שעברו לי מחשבות לקום ולעזוב, כי, למשל, באותה תקופה ישב אצלנו בן משק  שהתחתן עם מישהי שלא רצתה לגור כאן והוא קם ועזב בשבילה", נזכרת רקפת. "אבל ידעתי שלא הוגן שאעשה כך ליגאל, כי זה יהיה כמו להוציא דג מהמים".

ביקור מרכזון הרותם בבית המשפט אצל רקפת מוהר 2019

לאחר לימודיה, החלה רקפת לעבוד בפרקליטות. "אמנם לא עבדתי בקיבוץ, אבל התעקשתי לעשות תורנויות, לשלם את דמי האחזקה של הילדים בפעוטונים ובעיקר לא לבדל את עצמי. לצערי הרגשתי שכל עוד לא אוותר גם על הדברים שהיו הכי חשובים מבחינתי כאדם פרטי, בעיקר על העצמאות שלי, דבר לא ישתנה ביחסו של הקיבוץ אלי". גם יגאל זוכר שלא היה קל. "האנשים שעבדתי איתם אמנם קיבלו את רקפת וכך גם ההורים שלי, אבל במעגל הרחב יותר אני יודע שלא כולם קיבלו אותה".

כמעט כמו תמיד, כשהגיעו הילדים, הדברים הפכו קלים יותר. "כשהילדים עברו לגנים התחלתי להכיר יותר הורים, הפכתי מעורבת בפרוייקטים ואירועים ואט אט התחלתי לחוש שהעניינים מסתדרים בצורה טובה יותר", אומרת רקפת. "במרוצת השנים התחילו גם להיות יותר אנשים שכמוני עבדו בחוץ ולא היו חברים, כי נישאו לבני או בנות הקיבוץ וכך החל תהליך של השלמה עם זה שאני לא חברת קיבוץ אבל חיה פה ומעורבת ואט אט חשתי  שמתחילים להתייחס אלי בזכות מי שאני ולא בגלל מה שאני".

כל מה ששמענו עד כה ובמיוחד על רקע המאבק הנוכחי מביא אותנו לתהות האם לא מדובר במי שחייבת לקום כל בוקר אל מאבק חדש. על כך עונה יגאל. "רקפת היא אדם שקשה להכעיס אותו. היא אדם נוח מאוד, עד שזה מגיע למקום בו היא מרגישה שנעשה עוול או שקיים אי צדק, מאמינה בצדקתה ואז היא הולכת עד הסוף".

גם רקפת לא רואה את עצמה כמי זקוקה למאבק כדי לחוש חיה. "הייתי רוצה שלא ייחסו לי כוונות שאין לי ובעיקר שיאמינו למניעים האמיתיים שלי. ביומיום אני בנאדם עם הרבה רוך, מכילה את הסביבה, מבינה מצוקות של אנשים ולא סתם עבדתי במשך שנים בפרקליטות וטיפלתי במקרים קשים במיוחד של אונס ורצח. אני רגישה למצוקות ובמשך השנים סייעתי גם כאן ללא מעט אנשים בקבוץ, מעולם לא בתשלום, אלא רק בגלל שהם ביקשו ואני הרגשתי שאוכל לעזור להם".

באופן טבעי, השיחה גולשת גם אל המאבקים הניטשים בשנה האחרונה בקיבוץ, אבל הראיון הזה לא נועד לחזרה על טענות הצדדים בוויכוחים הללו, אלא כדי להכיר את האנשים מאחורי המילים. ליגאל ורקפת  חשוב להדגיש כי לדעתם כדי לפתור את הבעיות ו "לרדת מהסולמות הגבוהים" חייבים לדבר, זה המפתח.

אחרי שסיפרו על 30 השנים האחרונות אנחנו שואלים את רקפת ויגאל על 30 השנים הבאות ומתברר שיש הפתעה.

"רקפת חולמת שנים רבות שיהיה לה בית קפה, היא אופה  עוגות מעולות", מפתיע יגאל. לגבי העוגה אנחנו יכולים להעיד כי טעמנו. "כן, חשבתי פעם לפתוח אותו כאן, אבל זה כנראה לא יקרה", מאשרת רקפת.

"זה מין חלום כזה – בית קפה שבו גם אכין את העוגות, אבל בעיקר אדבר עם האנשים, משהו כזה כמו בסרט 'שוקולד', שיהיה גם מקום טעים וגם מקום שנעים לבוא אליו ולדבר. אז אולי בפנסיה נשלב מגורים ביפו ובית קפה במקום אחר".