ערן שנהר, בן משק, חזר לקיבוץ בשנת 2011, נשוי לאנחלה ואבא לתום ומיכאל. הוא מנהל פרויקטים בחברת "מפטגון".

הכל התחיל כשבוקר אחד, ערן התקשר לחבר שעובד איתו באינטל. השעה הייתה 9:30 והחבר היה בדרך לעבודה. "עכשיו יוצאים לעבודה?" שאלתי, הוא השיב שממש הרגע יצא מהכתה בה לימד בהתנדבות. אותו חבר סיפר לערן שבאינטל יש מערך של פרויקטים התנדבותיים, ושיש תוכנה הנקראת "סקרץ" שפותחה באוניברסיטת MIT המיועדת ללמד ילדים צעירים לתכנת. התוכנה מאד ויזואלית, והוא עצמו מלמד אותה ביקנעם.

ערן נדלק על הרעיון, כי מזה זמן רב הוא מחפש תחום בו יוכל להתנדב.

החיבור עם 'שפרירים' היה מתבקש. ערן נפגש עם מנהלת בית הספר (עופרה) ושאל אותה אם עבודה עם התוכנה יכולה לעניין אותה. היא התלהבה מהרעיון וחיברה אותו עם ענבל סמית – רכזת תקשוב בבית הספר.

ערן פנה לבעלים של חברת מפטגון הציג בפניהם את רעיון ההתנדבות. הרעיון התקבל בחום (האופיני ל-DNA של החברה). ההרתמות הייתה מיידית ומה שנשאר היה לתכנן את שלבי הפרויקט. ההענות כללה רכש עבור עמדות הלימוד: בקרים של סימנס, מיכלי מים, ברזים אוטומטים, משאבות ועוד, כאשר חלק מספקי הציוד של מפטגון התעקשו לספק את המוצרים ללא עלות כיוון שרצו להיות שותפים בפרויקט. בנוסף, אנשי מפטגון התגיסו גם לטובת תכנון והרכבת העמדות שמתפקדות היום בכתה. כמו כן, ערן מלמד כל יום חמישי שעתיים ראשונות וגם זה על הפנקס הנדיב של חברת "מפטגון".

חשוב לציין שהרבה גורמים שערן יצר עמם קשר התרגשו מהרעיון ופתחו את הלב והכיס "דבר שמאד ריגש גם אותי" אומר ערן.

קהל היעד בפרויקט, הם עשרה תלמידי כיתות י"א-י"ב במגמת התקשוב שאותה מרכזת ענבל.

ערן מסביר שהעבודה עם הילדים חשובה, כי זה יכול לפתוח בפניהם חלון הזדמנויות ללמוד תחום שיאפשר להם לעסוק בו בעתיד. בסוף הפרויקט הם יקבלו תעודות, מה שיכול לתת להם קרש קפיצה לחיים, ובעיקר להחדיר להם את האמונה בעצמם.

הוא מספר בחיוך "לשיעור הראשון הגעתי עם קופסת ריטלין. שמתי אותה על השולחן וסיפרתי להם את הסיפור האישי שלי (שלמדתי בבית ספר מיוחד) ושידעו שהם אינטליגנטים, וזה שהם לא לומדים בבית ספר רגיל, לא מגדיר אותם… והשמיים הם הגבול מבחינתם".

ערן מגיע לשיעורים בימי חמישי בבוקר, וביום רביעי, ערב לפני, הוא נפגש עם ענבל לארגן ולהכין את המקום. במהלך השבוע הוא מתכנן את מערכי השיעור.

"הפגישות עם הילדים תמיד מרגשות" אומר ערן, ולעיתים אף מאתגרות.

ועוד בנימה אישית –

אולי לא כולם יודעים, אבל דמויות הילדים ה"מקשטות" את הקיבוץ, הם פרי יוזמה של ערן שנתקל בדמויות דומות במהלך נסיעותיו בארץ.

הרעיון מצא חן בעיניו כדרך להגברת ערנות של נהגים באזורים רגישים, ולכן הציע לצוות זהב"י להשתתף בביצוע בקיבוץ. הרעיון אומץ בברכה והצוות נרתם למימושו. אחרי הניסיון המוצלח בגבעת חיים, פונים לערן מישובים רבים שיעזור להם בהפקה דומה.

תודה ערן, שגם בעזרתך, אולי ילדנו יצליחו לחצות כבישים בבטחה. אתה פרויקטור ענק ואדם עם חזון שמצליח להגשים חלומות. בורכנו שיש בקהילה שלנו אנשים אכפתיים ואיכותיים כמוך.

————————-

ענבל סמית:

בחוויית התלמידים בכיתה, ערן מדהים, יש לו חיבור נהדר אליהם (מתבזבז בהיי-טק, הוא מורה בנשמה), מאתגר אותם, מביא המון מקצוענות ורלוונטיות לשיעורים, משקיע ברמות שקשה לתאר – בנה מכשירים להמחשה, השיג תרומות לציוד ותוכנות, פותר כל בעיה טכנית בדרך, מפתח חומרי למידה ועזרים, והכל – ברוגע, בנועם, פשוט קסם של אדם. אני שמחה שבזכות ההתנדבות של ערן ב'שפרירים' זכיתי להכיר אותו מקרוב.  מנצלת את ההזדמנות להודות לך ערן, על כל מה שאתה מביא איתך לכיתה, על הרגישות, הקסם האישי, ההתלהבות, המקצוענות, על כך שאתה מאפשר לתלמידים לגלות שהשמים הם הגבול, שלקויות למידה הן לא חסם בחיים, שגם אם הדרך יותר קשה, אפשר להגיע הכי רחוק.