היי יואב
כשאתה מתאר כך את הדברים, אכן לא שווה לי כביש ראשי ותנועה ערה באזור. אני לא הבנתי שזו התכנית ל 17 מקומות חניה, חשבתי על משהו יותר צנוע…כזה שייתן מענה לדיירים (במיוחד בבואם עם הסלים והשקיות מהסופר , הסעת ילדים וכו…) וגם קצת לנווה נועם והמרפאה.
אגב, אפשר לסגור את המחסום ליותר שעות דבר שיאפשר קצת יותר שליטה על הרכבים הנוסעים בכביש זה וגם ימתן את התנועה.

היי הדס,
ישנם אמנם 3 בתים שעבורם מגרש החניה החדש (בקצהו הדרומי בלבד) קצת יותר קרוב מהאופציות *המסודרות* הקיימות (היקפי/מגרש ליד גנים) – אפשר לראות את הניתוח של במפה

מפה

אבל יש לי 2 שאלות :
1. מדוע לבצע 17 מקומות חניה, אנכיים, לאורך *כל* הדשא ? די ברור שנווה נועם מהווה שיקול מרכזי כאן.
2. במיוחד עבור אלו הגרים שם, כמוך, האם המחיר של כביש ראשי ומגרש חניה ליד הבית שווה עוד 10 מ' הליכה למגרש הקיים ? הרי אנשים שנמנעו מתנועה וחניה שם עד היום, בקרוב גם יתחילו לנסוע שם, כשזה יהיה "מסודר".

ראשית, אני מבינה את הכאב על כל דשא שהופך לאספלט ואני מניחה שאם לא הייתי חווה את הצד השני וודאי הייתי גם מתרעמת.
ברצוני לציין את העובדה שלצד נוה נועם והמרפאה שוכנת שכונה שבה יש בתים מאוכלסים ע"י אנשים עם רכב ולאותם אנשים אין שום מקום חניה באזור, אפילו לא בצידי הכביש. נדהמתי אפילו לגלות כשעברתי שיש כבר ממש ריבים על מקומות חניה באזור (למשל ליד המקלט).
ולכן, היות ולרוב האזורים בקיבוץ ובוודאי בשכונה החדשה יש מקומות חניה מסודרים, אז גם שכונה זו צריכה שיהיו לה כמה מקומות חניה מסודרים.
אני מתארת לעצמי שבעתיד הלא כל כך רחוק שכונה זו תלך ותתמלא במשפחות בעלות רכב והבעיה תגדל.

תודה לעדנה ארזי על שהקדישה מזמנה והכינה כתבה מעולה ומפרגנת.
רק הערה קטנה – אימוני הבוקר מתקיימים בשעה 5:15 ולא כפי שנרשם בטעות.

שלום לחברות ולחברים,
יש לי שאלה: נדמה לי שלא מזמן אושרה תכנית להקמת מרכז מסחרי בכניסה לקיבוץ (מזרחה), כדוגמת המרכז המסחרי של משמר השרון, שיכלול גם מרפאה אזורית. יוצא, אם כן, שהמרפאה שלנו עתידה לעבור ממילא למיקומה החדש, אז למה להרחיב את הכביש והחניות מול המרפאה הקיימת? האם באמת יש בכך צורך?

לגידי שלום,
כרגיל לא ירדתי לסוף דעתך, אך לא זאת הסיבה שאני טורחת להגיב לרשימתך. אומר רק זאת, כשאתה בוחר להתלות באילנות גבוהים כמו משה שמיר והקלסיקות שלו, ראוי כי תדייק. שעל כן הצלחת לבלבל את היוצרות (תרתי משמע כי נכון לומר שבלבלת בין היצירות ויצא סלט…) אם כן, מיקה היא גיבורת "הוא הלך בשדות" וחברתו של אורי גיבור אותו הספר כמובן. אליק של "במו ידיו" זה כבר סיפור אחר…ומילה לעורכי העלון, בבקשה, בבקשה, שמישהו ידאג להגהה, תודה.

תודה על כתבה חשובה. המצב היום בו כל מדרכה הפכה כביש הוא בלתי נסבל.
לא רק שיש אנשים ששכחו כבר מה זה ללכת ברגל או לנסוע באופניים בשבילי הקיבוץ, יש מספר חברים שמתעקשים לקצר את נתיב נסיעתם ו"לחתוך" דרך המדרכות, ללא שום התחשבות בהולכי הרגל ורוכבי האופנים.
בפרט התופעה בולטת במדרכה שיורדת מהדואר לכיוון גני הילדים ובמדרכות שבמתחם שבין הכלבולית-חשמליה-דואר.

נויה אומרת – נויה לא קובעת! וזה הבדל. אמנם לא הגעתי למועצה, אבל צפיתי בה בשידור חי. ההבנה שלי את הפרוגרמה לקחה קצת יותר זמן מהעוסקים בתכנון ועד שהצלחתי להבין – נסגרה האפשרות להגיש את ההסתיגויות. אז זה לשם דיוק! מי שיקבע מה יהיה במתחם זה אך ורק המשקיע-היזם. גבעת חיים יכולה רק להציע. אנחנו יכולים להחליט איפה יהיו המדרכות והכבישים אבל לא מה יהיה במתחם. בסופו של דבר ההוצאה הכספית היא של המשקיע והוא זה שצריך להביא אנשים למתחם. לא פיקפקתי לרגע ברצינות ובעמל הרב שהושקע ויושקע. אין לי התנגדות לפרוגרמה. מותר לי להטיל ספק. מי שבוחר להיפגע או להתרגז זכותו. מצאתי לנכון לשתף את חברי הקיבוץ בחששותי לגבי התוכנית ומה שאחריה.קיבלתי את התגובות בהבנה והיה ברור לי שהם יגיעו.

מזכרונותיו של אבא שלי – חיים אשכנזי ז"ל מקיבוץ מעברות שהיה בועדה מטעם עמק חפר שעסקה בפרוק וחלוקה של הנכסים החקלאיים בין האיחוד למאוחד :
בתוך התהליך נשאלו החברים אחד אחד איפה הם יבחרו לחיות , כאשר הגיעה הוועדה לזיגי ז"ל הוא היסס רגע ואז שאל : איפה יהיה הגיפ? וכאשר הובהר לו שהגיפ יועבר לאיחוד הוא אמר בבטחון אני עובר יחד עם הגיפ! …..
אגדה או אמת ? אין מי שיעיד אבל הסיפור נחמד כשלעצמו .

נעה, התרגשתי לקרוא את נאום הפרידה שלך . כמי שעבדה שנים מספר בבית הספר המיוחד הזה (לצערי דווקא בשנים שאת היית בחו"ל – כך שלא נפגשנו שם אישית ) אני יודעת ומבינה בדיוק על איזה אובדן גדול את מצרה. היטבת לתאר את האווירה המיוחדת והמייחדת של המקום ואת התחושות הקשות של הצוות שנלקחה מהם ה"נשמה היתרה", מה שמעבר למשכורת ותנאים ובירוקרטיה – את מה שנותן את הטעם האמיתי לחיים – ואת הייחוד שבשבילו קמים בבוקר !
לצערי כבר הייתי בתוך תהליך כמעט זהה כאשר פורק "אולפן עקיבא" המיתולוגי (שם עבדתי בשנים האחרונות) שהיה מוסד בעל שם עולמי ומיוחד – והצוות שעבד שנים רבות התפוגג . אך את רוח המקום והזכרונות ממנו נושאים איתם אנשים רבים ברחבי העולם.
לא יודעת אם זה מנחם או מעודד אבל מנסיון של "פורשת ותיקה " – יש חיים אחרי העבודה ! ובעצם החיים רק מתחילים ((-: אף אחד לא יוכל לקחת ממך את האהבה שנתת וקיבלת במהלך השנים . בטוחה/מקווה שעוד תמשיכי בעשייה הברוכה שלך בתחומים אחרים . לאה

הבהרה

רבים שאלו אותי מדוע "רינה" בשיר של אלתרמ,הפכה לחברה בקבוצת ה- 60 + שהרי ברור ש"רינה" אינה גימלאית ואינה מוטרדת בשאלות של פנסיה וסיעוד.
ובכן "כך היה הדבר": 2 המסמכים "רינה" וקבוצת ה- 60+ שכנו באותו קובץ במחשב שלי ונשלחו בטעות יחד אל מערכת העלון. הטעות שלי וחוסר העירנות של העורכים, שלא טרחו לשאול מה עושה גברת זו בקבוצת הזו, גרמו לרינה הזדקנות מואצת.

נ..ב- לאחר עיון נוסף ב-2- המסמכים מצאתי בכל זאת חוט מקשר בין "הארנק אשר נפל" ובין הארנק המתרוקן של הפנסיונרים הצעירים.

בלהה בן אהרון

אמיל ורענן וכל הצוות –
כמה מילים על הרגשות –
אחד התענוגות היפים שלי זה לצלול למיטה ביום שישי אחה"צ
עם העלון החדש . אני קורא בעניין רב את הכתוב ומרגיש כאילו שאתם מייצגים את הציבור הדומם , לעיתים מול הנהלה אטומה , את הסרקזם ה"רך " ובו הטפת מוסר להנהלה שעדיין לא הפנימה ,כמה מוזר ! , את הצורך בקשר ישיר וכן, גם כנה (,,לא עלינו,, ) עם הציבור .
אני אוהב את העריכה המקצועית . חוסר הפנייה שלכם , מתן במה לכל מי שרוצה לומר ולכתוב (,,באחריות ,כמובן ) על כל נושא
ומעבר לכל זה אני מרגיש את האהבה הגדולה והאמיתית שלכם
למקום הזה שהוא הבית של כולנו ל,, קיבוץ גבעת -חיים !
תבורכו. אליעזר

נועה,
דברי הפרידה שלך מהדהדים ומעוררים לחשיבה מעמיקה ורחבה בכל תחומי החיים והעשיה.
אישיותך וסגנונך האיכותיים והמיוחדים הקרינו ותרמו לעיצוב דמותו ואופיו של בית הספר שפרירים, שנתפס ונחווה כהרבה מעבר לעוד בית ספר מיוחד..
לדעתי, כאורח לרגע, תרומתך רחבה הרבה מעבר.. האני מאמין שלך מקרין על כל מי שבא איתך במגע, אישיותך אוהבת איכפתית וכובשת..
כנציג קהילת גבעת חיים איחוד וכאדם פרטי, ברצוני להודות לך מקרב לב על שנים של עשיה ותרומה אמיתית לקהילה, לחברים והבנים ולאלפי משפחות שהפקידו את ילדיהם בידיך, בבטחון ובידיעה שיש על מי לסמוך..
אני מקווה ומאמין שבקרוב תחזרי לעשייה ציבורית ותמשיכי לתרום לנו מעצמך.
בהצלחה בהמשך הדרך…
אייל ניסן

מסכימה עם ששון, הגיע הזמן שבמקום ללכת במדיניות של כל הזמן לסגור את מה שעוד נותר כאן, (מדיניות של ….) אפשר קודם לבדוק את הדברים כפי שששון עשה. כל הזמן מנסים לשכנע אותנו- הציבור שמבין פחות עד כמה זה לא כלכלי ועוד מקום לסגור!!!.
כאשר ועם תקום תחנת דלק במרכז החדש של הקיבוץ אפשר יהיה לדון בכך.

הבעיה היחידה שלנו שאין לנו זמן לבדוק את הדברים, וששון עשה זאת בשבילנו.

נועה יקרה!
קראתי ודמעתי….שאפו על הלב הענק!
מעריכה אותך כפי שהינך!
טובה ג'

כדאי לכולם לקרוא את הנאום המרגש והאמיתי של נועה.
זה היה ערב מרגש ובמיוחד אמיתי.

מרים סדרת הכתבות שלך מרתקת וחשובה מאין כמוה לדור הצעיר
יישר כח דני

באהבה לכל הוותיקים והזקנים

נראה שבסקנדינביה מתפתח ז'אנר חדש, ומשעשע, של מה שקראנו פעם "בלשים". אחד מהם הוא "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מאתיונס יונסון. ביום הולדתו המאה, בעוד בית האבות בו הוא גר מתכונן לחגיגה, מתחמק אלן קרסון בנעלי בית דרך חלון חדרו למסע רב הרפתקאות, כשהוא סוחב איתו מזוודה נפוחה בשטרות שהפקיד בידו עבריין, ונמלט ממרדף כפול, של הפושעים ושל המשטרה. תוך כדי מסופר סיפור חייו המופלא, בו הוא מלמד את מדעני לוס-אלאמוס איך ליצור מסה קריטית שתפוצץ את פצצת האטום וקושר קשרים עם כל גדולי העולם (סטלין, מאו, ניקסון…) מומלץ בחום

באמת?

פילוסוף גדול היה, בכיר בין בכירים, ידוע שם. כתביו מילאו ארבעה כרכים עבים; קרא את הכול, וידע את הכול. אחד בדורו אמרו, והקדיש את רוב מאמציו למציאת משמעות החיים. הוא הכיר את כל התזות ואת כל האמונות ובמילים ברורות וחותכות הראה כי אין בהם אמת. למרות שהיה משוכנע שיש משמעות וסדר בעולם, לא מצא. בסופו של דבר הגיע למסקנה כי בתוך הסדר קיים מחסום המונע מן האדם גישה לידע על משמעות החיים, אפילו אם בכוחו להבין אותו.
יום אחד, חזר אחד מעמיתיו מסיור למזרח הרחוק. הוא סיפר לו בהתלהבות על כל מה שראה שם, והוסיף: "דרך אגב, יש שם כאלו שיודעים מה משמעות החיים!"
"נדמה להם, השיב, "המזרחיים מבולבלים."
"לא כך. יש שאינם מדברים רבות שנושאים את חוכמת המאות והאלפים, והם יודעים."
"אם גילו לך, נא לשתף אותי."
"לא גילו, אבל ספרו לי כיצד להגיע לקדוש שיהיה מוכן לגלות."
"כן?"
"לי לא היה זמן ולא היה עניין. זה מתאים לך, לא לי."
מתוך נימוס, רשם הפילוסוף את הפרטים כיצד להגיע לקדוש. לא נסע. רק מפעם לפעם חשב על האפשרות. אבל האמת היא שהרעיון כירסם בו, וכעבור חודשים מספר, החליט בכל-זאת לנסוע. הוא מגיע לכתובת בדלהי, לבנין רב קומות חדש. מקבל אותו צעיר לבוש חליפה לונדונית ואומר לו שלום בעברית. הוא מציג את עצמו, אבל הצעיר אומר שיודעים מי הוא וחיכו לו. לאחר שהשקו אותו בתה ריחני, ממשיך הצעיר להסביר את התנאים. יהיה מאמץ פיזי, אסור לקחת מצלמה או כלי תקשורת אחר; הוא חייב להיות לבד.
"אני מוכן".
"יפה, יוצאים בבוקר השכם. נזיר ילווה אותך. תיקח איתך רק את הדברים החיוניים ביותר."
לפנות בוקר הוא מוצא עצמו בתחנת הרכבת. הנזיר מדבר עם הקופאי ובידו מסמן לו להתקרב. הקופאי אומר סכום, והוא מבין שעליו לשלם. נוסעים כל היום. חם ומסריח בקרון. הנזיר יושב בישיבה מזרחית, בעיניים עצומות ולא זז. הצליח לקנות מזון בלתי מזוהה באחת העצירות בדרך. כאשר מגיעים לתחנה האחרונה כבר חושך, ושם מחכה להם טנדר עם נהג, גם לא מדבר. בבוקר הוא רואה את המישור החם והיבש מאחוריהם ומרגלות הרי ההימלאיה שלפניהם. בסוף היום חוצים את הגבול לנפל ובלילה עוצרים בכפר קטן . עוד יומיים נוסעים כך בעליה לתוך נוף ירוק וקסום. עם רדת החמה ביום השלישי פורקים את ציודם וטוענים את הכול על שני חמורים. בבוקר ממשיבים ברגל. לאחר זמן לא רב, הוא רואה במרחק את הדגל של סין. הם מתקרבים ועוצרים, מחכים לחושך כדי להתגנב לתוך טיבט. למחרת הם מגעים סוף סוף למנזר.
שבועיים ימים הוא חי כנזיר. איש לא מדבר איתו. בקושי שורד על מעט מזון וחולם על שוקולד חלב עלית. אז מעירים אותו בלילה, טובלים אותו במעין של מים קרים כקרח, ולוקחים אותו למפגש עם הקדוש. זקן מאד מאד הוא, אבל קולו צלול ואבירי, נמוך ופיוטי, "ברוך הבא, בני".
"באתי בדרך ארוכה כדי לשאול שאלה אחת."
"כן. אני יודע. עכשיו עליך להתרכז בי. רוקן עצמך מכל דבר אחר."
"הקשב! החיים הם מזרקה!"
"מה?"
"החיים הם מזרקה"
"אתה מדבר ברצינות?"
"החיים הם מזרקה"
" זה מגוחך. לא שמעתי דבר טיפשי כזה בחיים."
"אתה מתכוון שהחיים אינם מזרקה?", אומר הזקן בקול רועד, ומתנדף!

יהושע, 11\11

אודה, ערב שלונסקי היה, לטעמי, פיספוס. הוא לא היה מספיק מעניין, הוא לקה בחסר בתחומים שלא היה אמור ללקות! שלונסקי, אמן המילה הכתובה, היה עשיר מופלג באיכויות החריזה, משחקי המילים שלו, והיה ראוי להביא במהלך הערב "שלו" קטעים מוקראים, ולא מעט! כן, יוחסה לו בשעתו הדרך בה סירב להיות חלק מ"אגודת הסופרים" האמירה: "אם תרצו – אין זו אגודה"… היה הולם לספק צימוק זה לציבור, ונוסף לכך:נכדתו, סיגל אשל, בת שער הגולן, היא זמרת מחוננת בזכות עצמה, ואני משער (בהכירי אותה טיפה), שהיתה נענית ברצון להשתתף בערב כזה.
לטעמי, קיבלנו ערב קצת ארוך, ולא מאוזן מבחינת הרכבו. חבל, כי לא בקרוב תהיה הזדמנות לתיקון.