לאלה שלום,
קראתי בעיון רב את מאמרך, ואני יכול להבין את התסכול והכאב שהוא מבטא. אני חייב לציין שהתקנון שייצרנו עבור זכות הבנייה בשכונת הבנים לא נעשה בכוונה רעה כדאי לסדר מישהו או לקבל איזה שהוא רווח נסתר של הממסד מפני חבריו. גם אני שבהחלט תמכתי והייתי מעורב בשינוי, מודה שלא הבנתי את כל ההשלכות בתקנון זכויות הבניה לשכונת הבנים,
בדיעבד הרחבת שכונת הבנים היא אחת מההצלחות הגדולות ביותר של גבעת חיים איחוד המתחדשת, ו80 משפחות חדשות תוך חמש שנים הוא חלום שאף אחד מיוזמי השינוי לא חלם שיהיה כה מהר וכה מוצלח.
במדינת ישראל בה נושא הדיור לזוגות צעירים נהפך לבעיה הכי קריטית בגלל מחירי הדיור המטורפים שכמעט שום זוג ללא עזרת הורים בסכום משמעותי (בין 300,000 ל500,000 שקל) אינו יכול לחלום ולקנות בית פרטי וגם אז עדיין הוא זקוק להשתעבד למשכנתא חודשית לתקופה של 20 עד 30 שנה, בא קיבוצינו ומאפשר בית פרטי במחיר יותר מסביר בהרחבת הבנים שלנו, וכפי שצינתי כבר כמה פעמיים מתנה בסדר גודל של מליון שקל. אז מה קרה אצלנו, ראשית אף אחד לא חזה הצלחה כזאת גדולה, אני מזכיר לך ששנים על גבי שנים לפחות 20 שנה הייתה הגירה שלילית של בנים מהקבוץ וכל מה שניסנו כמו לימודים חינם או שנות חופש כמעט אפשר היה לקרוא לזה שוחד, לא עזרו לשכנע את הבנים להצטרף אלינו, אני עדיין זוכר פגישה בבית שלי שיזהר ניסה לשכנע את בני אודי שירשם לבניה בשכונת הבנים כדאי שנוכל להתחיל בבניה כולל הבטחה אישית תרשם ואחר כך תמחק את שמך ללא קנס כספי (איזה מזל שהוא לא מחק).
אז מה קרה שמצד אחד שכונת הבנים היא הצלחה אדירה ומצד שני כל כך הרבה בנים וההורים שלהם ממורמרים. ראשית ההגדרה והמטרה של שכונת הבנים הייתה לא נכונה והיינו צריכים להגדיר ששכונת הבנים כמו שמה, נבנית לתת פתרון ראשית לבנים שלנו מגיל צבא ועד גיל 40 ורק אחר כך ובמידה ולא נמצא בנים שרוצים לבנות שם ניתן זכות לנכדים שאינם בני קיבוץ להצטרף ולבנות בה. מה שקורה שייצרנו מצב אבסורדי שיש משפחות ולהם יש יותר מזכות אחת לרוב לשלוש בתים, אשר מחלקים אותה לנכדים שכבודם במקומם עומד, ובאמת יש זוגות אשר זכינו שהם הסכימו להצטרף לקהילה שלנו וכבר היום תרומתם עצומה. ואין ושלא ישמע שאני נגדם. אבל מכיוון שמספר הבתים הוא מוגבל יוצא שבסוף זה בא לצערי על חשבונך בת ובן קיבוץ שפה חייתם ופה ביתכם האמיתי. כאשר משפחה שההורים שלהם נפטרו לפני היום הקובע יש רק זכות אחת לבניה בשכונה. המצב כל כך אבסורדי הוא שאודי בני שהוא חבר קיבוץ יש זכות לבן בשכונה (ילדים בבית הספר היסודי שרק בעוד יותר מ20 שנה יצטרכו לבנות בית) לפני אחד מבני שיבדלו לחיים ארוכים שהם בסביבות השלושים.
אבל שוב אני חייב להדגיש שכל תקנון הבניה לשכונת הבנים נעשה בצורה שגויה, אבל ללא שום זדון ובמטרה סמויה לדפוק את החברים.
ועכשיו מה הלאה, לצערי את התקנון אין אפשרות מבחינה חוקית לשנות ואת ההרשמה ל144 הבתים יש והיא תישאר כפי שהיום. למרות זאת אני יודע שהקיבוץ מנסה לקבל אישור מהמנהל לבניית 100 בתים נוספים בתוך שטח המחנה (יש מקום אבל צריך אישור מהרשאיות), ואת החלוקה לזכיות הבניה נצטרך לנהל הפעם בצורה הרבה יותר חכמה וצודקת כולל אפליה מתקנת למשפחות שההורים שלהם נפטרו לפני היום הקובע ואני מקווה שבנים כמוך יהיו בעדיפות ראשונה.
לצערי אין לי בשורות יותר מדי מעודדות אבל אולי יש איזה אור בקצה המנהרה וזה לא קטר שנוסע מולנו. בנוסף לכך אני קורא לממסד לערוך דיון במועצה בהקדם האפשרי.

באהבה ותודה שאת נלחמת לגור איתנו
יוסי בליך

בעת חיים תמיד היה קיבוץ יפה
אני רואה ההתפתחות אבל אני מבקשת מהציבור לשים לב שיש איזור בקיבוץ שעשרות שנים הוא עדיפות אחרונה בהשקעת תשתיות משום מה
הכול כורכר וכורכר וחול וזה ממש צורם לי
אני כבר 30 שנה וכולנו כבר מתבגרים בסביבה שלנו והיחידים שדורכים על בוץ כורכר בדרך לרכב או לבית שלא לדבר על אבק .
אני חושבת שצריך להיות איזון בין מה שמשקיעים בשכונת בנים וכול השאר.ושבררתי נאמר שאלוהים יודע מתי .מדוע הרי היתה תוכנית ברורה מה קרה?
אנחנו כאן לא ילדים זרים? כל השכונה של איזור מהגני ילדים עד לבודקה מלמעלה ועד לחיילים צעירים למטה והיציאה.היכן הפרחים הצבע בכניסה האחורית.למה לא מושקעת.הרי אנחנו מקלים על אלו שגרים ליד השער הראשי בזה שאנו יוצאים ונכנסים מהמערבי אבל מותר להגיע הביתה ולראות טיפוח צבע כמו שיודע הנוי שלנו לעשות כשנותנים לו התקציב.
אני שלחתי מכתבים בנושא וכלל לא נעניתי וחבל שכך.

מקסיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם הכתבה שלי. תודה על התגובות.

כל הכבוד ליונתן ולגיורא על התוצאות בפרדס ולמשה על הראיון. חסרה לי רק שאלה אחת: מה הנגישות של חברי הקיבוץ לכל הטוב הזה? האם הפרדס הוא רק מקור להכנסה, שההנאה הנוספת היחידה היא הנוף הירוק, או ש"מגיע" לחביירים גם הנאה ישירה מהפרי העסיסי?

עירית
מציע לייצר פגישה המסבירה על סל הביטוחים הסיעודיים שמשפחות יכולות לרכוש. ואולי אפילו לייצר מאין מכרז בקרב כמה סוכנים לטובת מחירים זולים לחברים.
יש היום הרבה מאוד דברים חדשים במחירים דיי זולים ושחשוב ואפילו כדאי. למשל הרחבת הביטוח הסיעודי מעבר ל 5 שנים, מחלות קשות וכו'…
ברמת הקיבוץ זה יכול לשחרר הרה לחץ מהקרן לעזרה הדדית בעתיד- אם יהיו לחברים ביטוחים נכונים כבר מראש.
בברכה

הרן

לצערי מהעלון הכתוב נשמט שמו של שי רחמני בתודות על תהליך בחירת החברה לתפעול האתר החדש. סליחה שי – היית לעזרה גדולה!

נכד שלי מקסים,
איזה כייף שאני יכולה לראות את הראיון שלך ואת הצילומים בניו ג'רזי הרחוקה ולא צריכה לחכות עד שאגיע הביתה.
מאד ריגשת אותי ואני בטוחה שיהיו לך עוד רעיונות לכתיבה בכל מיני נושאים.
להתראות בקרוב בארץ, אוהבת אותך,
סבתא עדנה.

הי בן,
הכתבה שלך הגיעה עד ארצות הברית. אפשר לומר שאתה כתב בין לאומי ממש 🙂 כל הכבוד, השאלות שלך ממש יפות וגם התמונות, ואנחנו צופים לך עתיד מזהיר.

בהזדמנות זו נאחל גם לחביבה בהצלחה רבה בדרכה החדשה!

שלומית, בועז, אגם ונגה ארזי

גרשון !
ערה הלשינה,ופינדה כבר לא שולח עלוניי גח"א לנאות. אז שבתי ביזמתי לעקוב אחרי ה"ספורטור" שלך, ובדרך להציץ בשאר כתבות וצילומים עם שמות ופרצופים שמחזירים אותי לעבר רחוק.
יש לכם אתר עשיר בתוכן ,מקצועי, המעיד על הקיבוץ עצמו,טוב
לראות קורטוב של שימור הערכים המוספים שהתמוססו להם ברוב הקיבוצים. להתראות בשמחות…….

הסיפור של אורנה, החזיר אותי לאותו יום כיפורים . שני דברים זכורים לי שיכולים אולי להמחיש את הבלגן ואת השאננות של אותם הימים. אורנה כתבה "בשבת, עלינו לרמת הגולן דרך גשר בנות-יעקב. לא היה שום סימן למלחמה." וכן אבירם כתב "שדובר על 'יום קרב' כתרגיל". באותו יום בשעה עשר, בבית השיטה ידעו כבר שעתידה לפרוץ מלחמה, ולכן מפנים את הנשים והילדים מרמת הגולן, ובבית השיטה צריכים להתארגן לקליטת המפונים ממרום הגולן.
זכרון נוסף, קצין המודיעין של פיקוד צפון סא"ל חגי מן, גר באותה תקופה בית השיטה והתיידד עם האחות שלי ובעלה. הוא טען כל הזמן שעומדת לפרוץ מלחמה, וכמובן שאיש לא שם עליו חוץ מיצחק חופי (חקה) אלוף פיקוד הצפון. מאמ"ן הוא קיבל מדי פעם נזיפה "מה אתה עושה פניקה בפיקוד צפון". אבל בעקבות ה"פניקה" דרש אלוף הפיקוד חופי, שחטיבה 7 שסיימה אימון בצאלים. לא תצא לחופשה כמתוכןן אלא תעבור לרמת הגולן. והשאר היסטוריה. אלו הם הטנקים שכתוב עליהם: "הח'ברה נזכרים שראו "טנקים על גוררים עולים לרמה".

שמעון יקירי,
אתה מלין כלפי הכתובת הלא נכונה. עורך הכתבה יכול ואף עושה ב"חומר" כבתוך שלו ומתוך 3 שעות צילום ושיח הוא בוחר את ה"מיטב", בעיניו כמובן, בין היתר משיקולים של אחוזי צפייה. משפט שאינו משקף אותי כלל כמו: "מי שהביע רגש, אמרו שהוא יצא מדעתו", טוב היה לו לא נאמר, מי שאמרו חש כך כנראה, אך מי שחשב שהוא משפט מייצג, זהו העורך. כמוהו המונח "קשר השתיקה". מונח קשה שאינו קרוב לאמת, שהומצא ע"י הכתב לצערי הרב. מי שפותח את שעריו בפני התקשורת, עלול להכוות ברותחין, אף אני חשתי אי נוחות עם חלקים בכתבה, כאלה שלא יצגו אותי. מכאן ועד "זובור" לדור המייסדים? נראה כי הגזמת. יש אכן "להכיר במורכבות ובשוני בין בני האדם ונבכי נפשם" וכך אמנם נמשיך לעשות.

החיים שלנו כל כך שבירים, אתה חי בתוך קהילה, נפגש עם חברים וחברות בשבילים, בתור לקופת הכלבולית, במרפאה, בנסיעה משותפת לחוג ועוד, רגיל לאותם מראות וקולות, בטוח שזה יהיה כך כמעט "לנצח", באמת? פתאום, באבחה אחת נעלם לך אדם יקר, לא תפגוש בו עוד, ואתה שואל את עצמך האם ניתן לעכל את זה? לחיות בלעדיו? לחזור לאותו הרגל כמקודם?
אהבתי את אריה ז"ל, מברך אותי תמיד עם חיוך מאוזן לאוזן, טוב מזג, טוב לב. לרוב מצחיק במשובת נעורים, ללא קשר לגיל הביולוגי שלו. לדאגה הכבירה שהרעיף על רבקה'לה וההיענות לבקשותיה, במיוחד בפן האמנותי. איזה אדם היה הוא, והנה כבר איננו.

ליפתח ,
עשית מעשה חסד. לפעמים כשאדם מגיע לסוף חייו יש בסביבתו מעטים שמכירים את אישיותו,את מעשיו ואפילו את מראהו בעודו בשיאו. היטבת לתאר את תרצה ולספר עליה והתמונות השלימו את דבריך הכנים . תרצה היא בת גילי ואני זוכרת טיולי חטיבה בהם בלטה דמותה היחודית,היפה,האצילית. אחר כך הכרתי אותה בג׳ח ואהבתי את השקט והנועם בהליכתה ובדיבורה.
צר לי על סבלה ולכתה בטרם עת.
צילה אגמון פרידמן

איתי יקירי,
רשימתך, ובהכירי את גילך הצעיר, היא מרעננת, מרגשת ואף נוטעת תקווה.

הרבה קורת-רוח, ואף שביעות רצון מהעלון הנוכחי. יש בו יופי, יש בו שפיות, החזרת איזון – ובקיצור – תוספת צבע, אולי אף סומק, ללחייים חרושות וצרובות. ראשית, הפליא יפתח לב-רון לשרטט את דמותה הכה מיוחדת וזו שלא מוכרת כמעט, של תירצה, אשר היתה ראויה, שנכיר את פניה היפים והרבים! דברים שכתבה רעיה , חדים ונוקבים, משיבים את נושא הפנסיונרים למצב יותר ריאלי ו"מאוזן". אחרי אותו אירוע ה"מתפקע מנחת" ורווי תיאורים כמעט תלושים ממסגרת החיים כאן, של "מחזור השבעים"(ב-ש' שמאלית וגם ימנית) החזירה רעיה את המבט על הנושא לפרופורציות הידועות כאן למי שנתבשל בו ומייחל ליחס אחר אליו. בוצי היתה לפה לרבים שנחשפו לטקסט "בעייתי" בלשון המעטה, ואולי העזה לנסח בכתב מה שחשו גם אחרים, ובדרכה שלה הצביעה גם היא על כיוון לחזרת השפיות וכיבוד האדם-החבר בישובנו, על מתחיו ומורכבויותיו. ועוד חשוב לציין את דבריו של "הבנימין" (לא במונחי העגה הגבעת-חיימית…) שבחבורה, איתי גילה. נוכח אמירתו השקולה – הוא מצטייר כ"מבוגר האחראי"! עצוב, שנתגלגלנו למקום כזה, אבל אשרנו, שיש מי שרואה כה צלול את התמונה שיוצריה לא רואים…

כל הכבוד ותודה על העדכון! הוספנו בכתבה.

וכל הכבוד גם לשוקי בר ניב שזכה בשתי מדליות כסף – 100 גב ו – 50 חתירה!

יפתח תודה שהזכרת את חייה של תרצה ואת יופיה,
לעיתים אנחנו נוטים לשכוח את עיקר חייו ותרומתו של חבר שעוזב בתוך סבל וחולי מתמשך.
אהבתי ללמוד ולהזכר בתרצה מילדותה ובגרותה.
וכמו רבים, גם אני הוקסמתי ממנה.
אלכס קראוס

פאניונרים, כמו שכתב אמיל, כווריאציה לפנסיונרים יכולה אולי, בשל האמריקניזציה של השפה העברית, להתפרש כאלה ש"עושים פאן", נהנים מהחיים. מה צר שלא כולנו כאלה. התחלת המילה גם מזכירה פאניקה, אולי זה הרגש האופף חלק מאלה שעומדים בפני פרישה מהעבודה.
אני פגשתי את המילה בכתיב "פנאיונרים", אנשי הפנאי, כשרק הס' הוחלפה בא'. היא מתאימה כאשר דנים באופנים למילוי שעות הפנאי.

ענת שלנו,
אוהבים אותך באמת.
על זה יבוא שכרך!
טובה גבר (של טובה ב')