אני חושב שהתגובות יצאו קצת מפרופורציה ומבקש להזכיר שבשנות ה 2000 המוקדמות התקיים בדיוק אותו דיון בגן דקל. היו אלו השנים הראשונות שהגנים נפתחו לתושבי המועצה. זוג מחיבת ציון ביקש / דרש להציב מזוזה בכניסה לגן. לאחר דיון שאינני זוכר מה היה היקפו הוחלט לאשר זאת. המזוזה אגב עדיין שם אתם מוזמנים לראות. לאחר הצבת המזוזה לא ארע אירוע משמעותי כמו הפיכת הקיבוץ לקהילה דתית וגם לא נגרם מהפך דתי קיצוני אחר בקיבוץ, בארץ או בעולם.
אם היה אפשר לעשות זאת אז קל וחומר היום עם הצטרפות קהל מגוון עם מסורות והרגלים שהוא מביא עמו וגם לנו התושבים הוותיקים של הקהילה נדרשת מידה של סובלנות והתגמשות.
כדי להסיר כל ספק אני נגד בניית בית כנסת במרכז המרחב הקיבוצי וגם ההתנהלות סביב התקנת תחום השבת איננה מקובלת אלי אבל אני חושב שמזוזה בכניסה לגן ילדים תשפר למספר אנשים את החיים ביננו ולרב לא תגרום למאום.

זוכרים את הספר "בובה זיווה"? (תיאטרון הבובות של הונזו – גח"מ).
משם המשפט היפה ביותר על סוסים ששמעתי מימי:
"הליכות ונימוסים צא ולמד מהסוסים".
אין ילד בקיבוץ של אז ושל היום שלא 'עבר' באורווה. נגע, טיפל אהב חיה גדולה.
את המתנה הזאת חיוני לשמר עבור הילדים של היום ושל מחר.

תודה יאיר על המאמר! עקבתי אחר חילופי המיילים ודבריך פשוט הביעו את מחשבותי. גם אני מודאגת מההקצנה הדתית העוברת על אזורנו ולמה היא מביאה. בעיקר התחברתי לעניין הלימוד על דתות שונות כי אני מאמינה שרק עם הכרת וכיבוד האחר ואמונתו נוכל לחיות ביחד. כאמור, הבחירה לגור בקיבוץ היא בחירה בדרך חיים וכפי שכתב ארנון, אשמח אם ה"אי של שפיות" הזה ישמר כפי שהוא, לאור ההקצנה שעוברת החברה הישראלית בימים אלו.

מילים כדורבנות!
כל מעשה ולו הטריוואלי ביותר הוא תחילתו של מהלך שלא תמיד אפשר לשער את המשכו. אמונה ככל שתהיה עמוקה ואמיתית יותר מייתרת את השימוש ב"חפצים" כאמצעי או תלות בהם כמו גם תלות ב"קהל"(צאן מרעית).
אין לי נכדים בגן המדובר ואין לי מזוזה או תפילין בביתי וזו הבחערה שלי בארבע אמותי ואני אגן על זכותו של כל פרט יישובנו להאמין בכל שיבחר אצלו בביתו, במרחב הציבורי אנו חייבים לכבד את אופיו המוצהר של הישוב שהוא חילוני במודע ולא צריך לייצר תחליפים חדשים באריזה ישנה -הבה נתחכמה-
האם נתיר גם לשונים מאיתנו להציב סמלים במרחבנו הציבורי?

הי תמר, מקבלת מה שכתבת. הנושא בוער בי ומטריד אותי מאד ולכן אם מי מקוראי דבריי נפגע או נעלב אבקש את סליחתו.
מה שכן, את טועה בעניין "אי האשמה" של מובילי המהפכים הקודמים ואין צורך ללכת רחוק למהפך הלינה. די אם תחפשי "קולות קוראים" מתקופת הדיבורים טרם קבלת החלטות ההפרטה השונות. לתחושתי האישית, ושוב אין כאן כוונה לפגוע באיש תליית מזוזה היא ביטול כל מה שסביי (שהקימו קיבוץ אחר), והוריהם האמינו בו. החילוניות אינה תמיד הפשרה הנוחה של אנשים אלא בחירה מודעת בדרך חיים. אני לא חושבת לרגע שיש להעדיף את המתים על החיים אבל היות ייש גם אנשים חיים שנפגעים משינוי מוצע כזה אני מבקשת התחשבות.

איילת יקרה,
ראשית אבקש להבהיר, שגם אני נגד תליית מזוזה בגן, משום שאני סבורה שיש לעשות אבחנה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי, ומכיוון שלדעתי יש לשמור על הצביון החילוני של המרחב הציבורי.
עם זאת, אזכיר לך שהקיבוץ השכיל לשמור על חוסנו החברתי והכלכלי משום שידע להתאים את עצמו לרוח הזמן וצרכי החברים.
כך למשל, המעבר ללינה משפחתית, שבזמן שמייסדי הקיבוץ גידלו את ילדיהם, היה הס מלהזכיר. כך גם תהליך ההפרטה שעמד בניגוד מוחלט לערכי השוויון והסוציאליזם שעליהם הוקם הקיבוץ.
איש ממובילי ״מהפכים״ אלו לא הואשם באי כיבוד הדור שלפניו.
אני לא טוענת לרגע שאנחנו עומדים בפני מהפך נוסף, אבל מן הראוי לתת את הדעת על הלכי הרוח בקיבוץ, ולהתמודד איתם באופן הראוי. ולראיה, תליית המזוזה הוקפאה עד לדיון מעמיק וכולל בסוגיה.
בשולי הדברים אוסיף, שראוי לבחור במילים פחות נחרצות, גם אם אינך מסכימה עם בן שיחך.

אמיל שלום בחזרה, לא חשבתי לרגע שמוטי קיבל את ההחלטה בעצמו (יש לי קצת יותר הערכה להנהלה החינוכית, בכ"ז).. ופועלו וידיעותיו בתחום, כמו היותו סובלני ונעים הליכות ידועות לי עוד ממפגשי הראשון עמו, אי שם בגיל שש, פלוס מינוס. מוטי הוא עניין משני בסיפור הזה. הסיפור המרכזי הם אורחות חיינו בבית שבו בחרנו. ולעניין שמשמעותו כה גדולה לניצבים משני צידיו אין מקום להתקבל בפורום ההנהלה החינוכית בלבד לדעתי. ועוד אסבר אוזנך, מקימי הקיבוץ "לא הרבו לעסוק בנושא" כפי שניסחת, מבחירה מודעת לחלוטין. אודה על כיבוד בחירתם של הוריי והוריהם.

אני בהחלט חולקת על הזמנת מוטי כ"מומחה" בתחום. וכי מה הוא התחום, אביזרים דתיים? חפצי מאגיה? מוטי איננו יותר מומחה מכל אחד מאיתנו ליחסי חילונים-דתיים והאם הקיבוץ שלנו אמור להיות חילוני או דתי. בתגובתו לרשימתי לא ניכרת אבחנה בין יהודי לבין דתי, אבחנה שיש לעשות כל אימת שדנים בנושא זה. זכותו לאמץ לעצמו כל מה שהוא חושב ליהודי ובכלל כל מה שברצונו, אבל לא בשם כולנו ובשביל כולנו. רובם ככולם של חברי הקיבוץ בעבר ואני מקווה שגם היום האמינו ביהדות אחרת, לא זו של מזוזות ושטריימלים. נכון, כל מה שיהודי הוא גם שלי, אבל בחלקו הוא שלי כמו שהיבלת שצמחה על כף רגלי היא שלי. אני כמובן לא אטפח אותה.

שלום איילת,
לשם הבהרה, ההחלטה התקבלה ע"י ההנהלה החינוכית ולא ע"י מוטי. מוטי הוזמן לחוות את דעתו כמומחה בנושא,אני משער שלא תחלקי על מומחיותו ועל עשייתו בתחום. מוטי אף לא היה נוכח בחדר בזמן קבלת ההחלטה. ההחלטה מייצגת את דעת רובם המוחלט של חברי ההנהלה החינוכית שראו בה הזדמנות לחוויה חינוכית משמעותית בנושא שבו לצערי אנו לא מרבים לעסוק. ההחלטה פורסמה והובאה לידיעת ההורים (עוד בטרם בוצעה). לחלק מההורים הייתה דעה אחרת ומכאן התפתח הדיון. הוחלט להקביא את הביצוע עד קיומו של דיון ציבורי בנושא.לא הייתה פעולה על דעת "מיעוט" (אף אחד לא ספר מי מיעוט ומי רוב בעניין זה).

מזועזעת מהרעיון! עם כל הערכתי למוטי באמת לא ברור "מי שמו" לסמכות בתחום. אף לו אין ילדים בחינוך אם הולכים לכיוון הזה. בקשות כאלה בד"כ פותחות פתח לגל שוצף של תוספות דתיות שמקומן אינו בקיבוץ החילוני. לאור מה שמתרחש בארץ בשנים האחרונות אצטער מאד ואכעס אפילו יותר לראות פעולה כזו מצבצעת על דעת מיעוט חברים. "לא זו הדרך".

שלום טובה,
לשם הבהרה: אני ואמיל לא מוחקים ולא משנים תגובות ללא דיון עם הכותב, ואם אין הסכמה מביאים את הנושא לדיון בפורום רחב יותר. את מוזמנת לעזור בנושא מורכב זה ולהצטרף למערכת העלון.
היידי

בתור אתאיסט אדוק ואנטי-דתי מאמין, אני מצדד באופן טוטלי בתמר. לכאורה, עניין קטן, מזוזה, ובכ"ז, מציע להתייחס אליו מתוך ראייה רחבה ועמוקה יותר: על רקע המציאות המקדירה והולכת, שבה כובשים האטוויזם, הדת, סממניה ורבניה, כל חלקה טובה (וחופשית, וליברלית), מאוד חשוב לשמר איים (זה מה שנשאר) של חילוניות מודעת לעצמה וגאה בעצמה. ראוי שהקיבוץ יהיה אי כזה.

אורון היקר,
אני שמחה שכתבת מאמר חשוב ונחוץ כל כך. דווקא בימים שקטים חשוב כפליים לעורר מודעות לנושא ולא רק בצמוד לאסונות.
הכתיבה שלך קולחת ויפה; דודה גאה בך.
עוד נשמע עליך רבות!
מקווה שהיידי לא תמחק/תשנה/תתיש אותי בנוגע לתגובה.

מי שלחם וחילץ מבין מהן סכנות..תמשיך לשמור על עצמך בן אהוב שלי

אתה מלך אורוני!!!!!

כל מילה בסלע.

ולכל הצעירים יותר והצעירים פחות – תשמרו על עצמכם, גם אם אתם יוצאי יחידות קרביות, גיבורים.

הטבע חזק מכולנו.

הכתבה על הארווה ב גח"א וההיסטוריה של יפתח עם המסירות הנתינה והתוצאות שהוא הביא לקיבוץ כחינוך ערכים ובנית הנוער ראוי להערכה כבוד ותמיכה רבה. על כן חייבים לשמר את הנכס שנקראת אורוות גח"א כי אין הרבה כמוה וכמו מה שיפתח בנה.
מקווה שהנושא יפתר מתוך כבוד הבנה והכרה שחייבים להמשיך לקיים ולשפר את האורווה ועדר הסוסים הערביים שהוא נכס בזכות עצמו
גלעד אגמון

סברה ערביינס היא האורווה הראשונה שהתחלתי ללמוד בה רכיבה דרך בית ספר שפרירים ב', האורווה הזאת היא הבית השני שלי והיא עזרה לי נפשית להתמודד עם קשיים. צוות מדהים, סוסים מלאכיים, ומנהל עם לב גדול שאכפת לו מהסוסים והרוכבים.
הכבישים האלה מיותרים, אסור לעקור את סברה ערביינס מהמקום שלה – פשוט אסור!
יהלי עבדי

שלום יפתח,
ראשית עלי לציין שאני בעד אורווה. אני בעד ירוק בעיניים ומסביבי וגם בעד איכות חיים כפרית. אני גם בעד הרחקת התחבורה מפתח ביתי בכל שעות היום ובמיוחד בשעות ההסעות של בתי הספר ובשבתות של פינת החי המקסימה שלו. לא נעים לי לחיות כך.
כך שאני גם בעד הסטת מרכז התחבורה אל כבישים עוקפים. לא נראה לי שסוגרים כאן דרכי גישה בתוך הקיבוץ רק כשיש לובי חזק הדורש זאת, גם לשכונות אחרות מגיע…יחד עם זאת – כמו שציינת ניתן ורצוי להיות יצירתיים ולא נראית לי בעייה באפשרות לאחד את שתי האופציות על ידי הפניית האורווה למקום אחר שלא יפריע לשום תוואי או תכנון עתידי. האם מובילי ההחלטות נתנו תשובה שלילית לכך ומדוע?

כשהיינו ילדים שרה להקת הנח"ל "רחל רחל אורך יהל…" כמה אור השפעת רחל, על הילדים ועל הוריהם. יש בי געגועים לימי רחל וענת. אני חושבת שגננת בקיבוץ זה לא רק מקצוע, זהו לא פחות מתפקיד. תפקיד שהוא גם גורם משמעותי בחיי הקהילה, מהמון בחינות. אני קוראת לנשות הגבעה שעוסקות במקצוע הנפלא הזה והן "רועות בשדות זרים" מטעמיהן הן, לחזור לגנים שלנו. אין אושר גדול יותר מהעבודה עם הילדים שלנו, פה, בבית הקיבוצי.

רחל יקרה עבדתי (רק שנה) איתך, למדתי ממך, צפיתי בך, היית גננת מכילה, מובילה, מבחינה, – מחוננת. ידעת להבחין בצעד, ולו הקטן ביותר שילד עשה, להושיט יד ולאפשר להמשיך.
הייתי רוצה לראותך בין המובילות של הגיל הרך ושל החינוך.
לו יהי.
ברכה לעושים במלאכה, לקראת פתיחה מחודשת של גן דולב.
לאה רטר