דואט אהבה* היא: אני עוד לא מצאתי ולא ראיתי עוד קיבוץ כל כך סימפטי הוא: קבוצה יפה כזאת. קשה לי לנתח מדוע ואיכה אני כל כך שמח – היא: אני כל כך שמחה! הוא: שעה שרות ובועז עמדו להתחתן עוררו קנאתו אז של כל רווק זקן, היא: על רכילות נואשת מפני שכן עיקש אינני מתרגשת […]

השעה שש בבוקר, הבית מתחיל להתעורר, זה בית אבן גדול ואמיד בעיר שטוטגרט, עוד שעה המשרתת תצלצל בפעמון הקטן וכולם ירדו לאכול. בקומה העליונה תחת שמיכת פוך רכה, לוטה, נערה עם עיניים שחורות ואף בולט, נמתחת, זורקת את השמיכה וניגשת לשטוף פנים, אבל אבן פוגעת בחלון חדרה ומסיטה את מסלולה של הצעירה לתמיד. היא רצה […]

קבעתי פגישה עם “הפרלמנט”, פרלמנט המים. "איך מגיעים"? שאלתי. "תלכי מכיכר הטרקטור מזרחה, מתחת לתחנה", אמרו לי. התברברתי, הגעתי למקום אחר שמטפל בדשאים לספורט. כשהגעתי לבסוף וסיפרתי שהתברברתי, אמרו לי שזה בסדר – יש אנשים שחיים המון שנים בקיבוץ ועדיין לא הגיעו לאזור הזה… התפאורה: יושבים מסביב לשולחן, שותים קפה, אוכלים עוגה. בצד זרוקים הרבה […]

ילדי היו "ילדי אורווה". ילדי אורווה הם בעצם ילדים שגדלים אצל יפתח באורווה, אחרי הלימודים – ישר לאורווה. חוזרים הביתה בחושך, משולהבים, מלאי סיפורים על סולוויג וזוהרה, רעילה, ונעה הבת של סולוויג וכו'. ויפתח כאן ויפתח שם, לאט לאט הצטרפתי גם אני – תחרויות, אירועים, טיולים ואין ספור פעילות סביב הסוסים. איני יכול לראות את […]

מאחר שגיליתי שבעלון "בתוכנו" לא הייתה התייחסות לפתיחת שנת הלימודים, הלכתי לביה"ס משגב, "התפרצתי" לחדרה של המנהלת – הילה, שנענתה ברצון לשאלותיי, והפנתה אותי גם לאתר ביה"ס במחשב. קצת היסטוריה: ביה"ס היה מקומי של גבעת חיים איחוד, אליו הצטרפו במשך השנים ילדי משמרות, מגל ומשמר השרון. בשלב מסוים הציע ראש המועצה עמוס דגני לאמץ את […]

המלה גיוס מקשרת אותנו, לא לצד הצבאי דווקא, אלא לענפי החקלאות של קיבוצנו. העבודות בחקלאות מתחלקות לעבודות מקצועיות, שנעשו ע"י מרכזי הענפים והעובדים הקבועים, ועבודות עונתיות, בדרך כלל המוניות שנעשו בעזרת הציבור כולו.

הבעיה הייתה האוכל – כיצד להעביר את האוכל לשם ולדאוג שיהיה גם טעים וגם חם? כל שנה המציאו שיטה אחרת.

יום אחד אני הולכת במאוחד עוצר אותי רמי בן שלום ואומר לי.. את הנכדה של הדסה הרץ… אני אומרת כן.. את יודעת שסבתא שלך ואבא שלי הונזו היו חברים מאד טובים, כל פעם שהם היו נפגשים סבתא שלך היתה מוציאה בקבוק ויסקי שהיא והונזו מאד אוהבים. לא להאמין כמה שנים עברו מאז שהתגרשנו, אבל בעצם […]

גילוי נאות – יהודית הייתה המטפלת שלי, זו שבאה להעיר אותי בבוקר, זו שידעה ראשונה שקבלתי מחזור, זו שהורידה לי שערות ברגליים… יהודית תישאר לעד בזיכרונות הילדות והנעורים שלי כדמות משמעותית שהשפיעה עלי מאד, ואני אוהבת ומוקירה אותה על כך. את טעמה המשובח של משפחת קשטן אני זוכרת מילדות. כרמל ואילת היו מסדרות לי את […]

  בערב יום כיפור, עלינו כל המשפחה לבית הקברות, לציין 46 שנה למותו של סבא שלנו, ראובן הישראלי ז"ל. הייתי בת חודשיים כשהוא נפטר. לא זכיתי להכיר אותו, אבל את הסיפורים אני מכירה היטב. סבא שלי נהג לצום ביום כיפור. הוא נהג לצום בסתר, כי בקיבוץ יום הכיפור היה יום עבודה רגיל ולא שבתון. בתקופה […]

יובל נקר התגייס למשימה רבת חשיבות: תיעוד וצילום של כל המצבות בבית הקברות. זה השילוב המושלם בין האדם הנכון לבין המשימה. יובל הוא אחד מה'גרופיס' של הארכיון. הוא קורא את הבלוג של הארכיון באדיקות, וחוץ מאהבתו לפוליטיקה הוא גם אלוף בהיסטוריה של הקיבוץ – מי האבא שלי מי, הסבתא של ההוא וכו'. יובל כנראה ירש […]

מתוך האלבום של גרי בר-שלום מתוך שיחה עם אורה נוף שנערכה בשנת 1998. אורה העבירה לנו את הכתבה לאחר שאנשים שאלו אותה כיצד היא מתמודדת עם הזיכרון.  הזיכרון שלנו הוא דבר פגיע וחזק גם יחד. לדבר אחד אין לו כוח – לזכור מה שאיננו יודע. לאחר שחלף לו יום הזכרון וסיימנו לחוג ברוב עם את […]

לרוב כשמערבבים אהבה גדולה וגעגועים עזים נרקם סיפור מרתק. האהבה לספורט בכלל ולכדורגל בפרט זורמת בעורקי קיבוץ גבעת חיים כמעט מיום היווסדו. היו כאלה ששיחקו והבקיעו (גול עצמי?), היו כאלה שישבו ביציע ופיצחו (רק תוצרת בית), והיו כאלה שגדלו על הסיפורים… לפני כשלושה חודשים קמנו משבוע האבל על גלי שפע ז"ל. לאחר טקס קצר בבית […]

זה הסיפור שלנו על מחנה האימונים שלנו בהרי סוריה, ברמה הסורית. יצאנו לשם לעשרה ימים, לאימוני אש חיה. מיניה וביה, היו אלה גם אימוני כושר סיבולת, וכושר הישרדות, וכושר חברות, וכושר משמעת, ומקור לא אכזב, עד סוף ימינו, לזיכרונות.

עם עלייתנו לנקודה של הישוב החדש, עדיין דבק בנו השם גבעת חיים. בשנת 1955 , בשנה השלישית לישובנו, עלתה שאלת שם הישוב: האם לדבוק בשם הקודם או שנבחר שם חדש. נערך משאל–עם.

היו ימים, שכל האזור הצפוני של קיבוצנו היה שדה בור – לא בנוי, לא נטוע, שטח של אדמת חמרה. היינו מטיילים שם לעיתים, נהנים מן המרחבים ומן הצמחייה. ובעונה, באביב, צמחו שם צבעונים!

החברים והענפים מתבקשים לצמצם בתצרוכת הקפה. ובעצם, גם תה טעים ומעורר.

ב- 13.2.1955 אישרה האסיפה הכללית את השתתפותה של נורית רפאלי בקורס לציירים באורנים. הקורס, ימשך חודש ימים, עלותו: 35 ל"י. מזכירות האיחוד החליטה להשתתף ב-25 ל"י.

ארבעים שנה הנחתי את האדמה הזו מאחורי והאדמה הזו לא הניחה אותי. ריחה העמוק והמנחם יחד עם תחושת השקט והביטחון שנטעה בי בשנים בהם חייתי בה ועבדתי אותה – לא הניחו לי.

"החלוציות בשבילו", אומר שמאי, "הייתה הגשמה בעבודת האדמה". ואולי היה אהרון אחד מאלה להם כיוון את מילותיו אלכסנדר פן בשירו: "אדמה- אדמתי, רחומה עד מותי. בשבועה לוהטה את שבויה לי עתה".

לפתע שמעתי קול רחש מוזר, בתחילה לא ידעתי לזהותו, אך לאחר זמן נשאתי את ראשי אל על והנה: דגל ישראל מתנוסס בגאון מעלינו:
אכן, ק מ ה מ ד י נ ת י ש ר א ל