מתוך שיחה עם אורה נוף שנערכה בשנת 1998. אורה העבירה לנו את הכתבה לאחר שאנשים שאלו אותה כיצד היא מתמודדת עם הזיכרון.

 הזיכרון שלנו הוא דבר פגיע וחזק גם יחד. לדבר אחד אין לו כוח – לזכור מה שאיננו יודע. לאחר שחלף לו יום הזכרון וסיימנו לחוג ברוב עם את יום העצמאות החמישים למדינת ישראל, הלכתי אצל אורה נוף, לשוחח קצת על הזיכרון.

אבא של אורה, יוסף רוזנברג ז"ל, נפל בסוף 1945, מידי האנגלים, במצור על גבעת חיים. הוא אחד משבעה קורבנות המונצחים בגלעד מאחורי גת. אורה הייתה בת שנתיים, אחיה אבנר היה בן שבע.

"לא דיברו על המת", אומרת אורה. "גם לא על זה שנהרג. מבחינה חינוכית חשבו שהכי טוב זה לא לספר."

גם אמא של אורה לא דיברה. פעם בשנה היו יורדים אל בית הקברות של גבעת חיים מאוחד, וכשהיו יורדים, לא היו לוקחים את הילדים, "שלא ישפיע עליהם לרעה."

רק בסביבות גיל 20 התחילה אורה להשתחרר מן המסר הזה של שתיקה ואי-דיבור.

לאורך כל השנים היא שומעת, מדי פעם במקומות שונים, בהזדמנויות שונות, קטעי דברים על אבא, על המצור, על שנותיו בהונגריה לפני עלייתו, על הקשר עם משפחת סנש.

אביו של יוסף רוזנברג ז"ל, סבא של אורה, נרצח בפרעות בעת שיוסף היה בן תשע. נחום נוף ז"ל, בעל של אורה, מת בגיל צעיר, כמוהו כאביה, והותיר אחריו אלמנה וילדים, ממש כפי שאירע שני דורות לפני כן ודור אחד לפני כן.

"התלבטתי קשות את מי להנציח קודם", מספרת לי אורה, "את אבא או את נחום. ההתמודדות היתה קשה. ההחלטה היתה קשה."

"לפני ארבע שנים", אומרת אורה, "הוצאנו ספר על אבא, בעריכת משה ישראל מקיבוץ אפיקים." הוצאת ספר ההנצחה: "יוסף שלנו – דברי חברים משלו", לוותה בערב יפה ומרגש כאן אצלנו, בגבעת חיים איחוד.

אורה השתדלה מאד, לכל אורך השנים מאז נפטר נחום ז"ל, להתייחס אחרת אל המה ואיך זוכרים. היה לה ברור שבאמת אסור שלא לדעת, להדחיק ולהסתיר. כך דאגה שבבית כן ידברו וכן יזכירו ולא יטמנו בארון למעלה את מה שנותר מזה הקבור בארון למטה.

"לי לא נתנו את האופציה להתגאות", אומרת אורה. "כשאני חושבת על כך זה מדהים אותי כל פעם מחדש. מותו של אבא לא דובר כמעט, לא ניזכר, לא הוזכר מעבר למינימום ההכרחי. אני משתדלת שלילדי יהיה הידע ותהיינה כל הסיבות להתגאות באבא שלהם."

המאבק הפנימי בין ההרגל לא לדעת ולא להתעניין, לרצון הבלתי פוסק לפתוח מכתבים, לחטט בספרים, לצלצל ולשמוע מאנשים מה הזיכרון שעדיין חי בהם, המאבק הזה מביא את אורה, עד היום, להתרגשות גדולה.

מסביב, במשך שנות הילדות והנעורים והבגרות, היו כל הזמן אנשים שהכירו והוקירו את אבא של אורה, שהתחנכו על ידיו, שזכרונו חי בהם. כיון שלא נשאלו, גם לא סיפרו. כמו מדז'ה, שהיתה חובשת והיתה איתו אחר פציעתו עד שלקחו אותו, ולפני שנה סיפרה על כך לאורה, אחרי כל כך הרבה שנים; רק בשנים האחרונות, מפעם לפעם מסופר משהו מזכרונותיהם, וכל פעם זה כואב מחדש.

והכאב הזה הוא בוודאי אחת הסיבות לאי-העלאתו של הזיכרון – שלא להכאיב, שלא לחטט בפצעים. אורה יודעת שהפצעים קיימים, ושהחיטוט נעשה בכל מקרה, ושהשתיקה רק מגבירה אותו, ואילו הסיפור, הזיכרון, העדות החיה – יש בהם משום הקלה.

גם עם אבנר אחיה כמעט לא שוחחה בנושא עד השנים האחרונות. במסע שורשים בהונגריה הגיעו ביחד עם משה פינק ועירית והנכדים משני הצדדים (אבל בלי אבנר) לעירו של יוסף, וכ"שראינו את בית הכנסת התחלתי לבכות". אומרת לי אורה. "אבנר היה חסר לי."

לכבוד חמישים שנות המדינה, הופיעה חוברת מטעם משרד הבטחון ובה שמות חללי המאבק על הקמת המדינה, והנה שמו של יוסף רוזנברג מופיע בחוברת, וזו שוב סיבה לגאווה.

כדרכם, לעיתים של בנות ובנים, הרצון לדעת אודות האבות הבשיל אצל אורה בגיל מאוחר, אך לגביה הקשר הטרגי הוא כה עמוס, שרק במאמץ מצאה דרכה אל הזיכרון ובמהלך הדרך למדה לגנות את השתיקה וההדחקה.

עבודה של עינב בגיל 12 על חנה סנש, הערות של אנשים, ד"ש מפה ועדות אקראית מכאן, ואולי קודם כל, הזמן העובר, ההתנסות הכואבת באובדנו של נחום ז"ל – כל אלה הביאו את אורה אל הזיכרון שגם אם הוא כואב, הוא חשוב, חיוני ויקר כל כך.

 בשנת 2005 הופק גיליון מיוחד של "עלי חפר" (עלון המועצה האזורית עמק חפר) שהוקדש כולו לעדויות ומחקרים על המצור (60 שנים למצור). כמו כן הופק סרט על ידי עמי בארי וז'רר לפונד , שצולם ונערך על ידי חגי דור ויפתח שביט מ-DSP.

לעיון נוסף:

16469_cp_photo_01e1c

16776_cp_photo_a4e7f (1)

16776_cp_photo_a4e7f

16468_cp_photo_7b984