תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1988 העלו בני מחזור ל"ב (כתת "דגן") את הצגת המחזור שלהם "יונתן סע הביתה". ההצגה, אשר הייתה נבואית ופורצת דרך לזמנה, ניבאה בין השאר כי בני המחזור הקטן יפוצו על פני ארצות תבל ויתרחקו אחד מן השני גיאוגרפית ורגשית, לפני שישובו ויפגשו שנים רבות לאחר מכן.

בחלקים הקודמים של סדרה זו הוצגו סיפוריהם של ירון ברון, אשר לאחר קריירה בינלאומית מגוונת כרקדן בלט, נהג אורחות גמלים ומנהל לוגיסטי, קבע את מקום מושבו בבדפורד, אנגליה, של איציק נחמני, איש עסקים מוכשר שהתגורר שנים רבות באיים המשווניים, של מיכל שגיא, מעצבת פנים, ומדריכת הורים בשיטת אדלר המתגוררת במלבורן, אוסטרליה, של טל בירן, אשר לאחר נדודים רבים באירופה, בארה"ב ובצפון הודו, הקימה בית-ספר אנתרופוסופי בעמק וקבעה את ביתה בגבעת חיים, של שי חן שעבר בין כל קיבוצי עמק יזרעאל והשתקע בגניגר ושל מאור כהן, אשר התגוררה 21 שנים באלסקה ובצפון מדינת וושינגטון לפני ששבה הביתה לגח"א.

סיפורנו הנוכחי מתמקד בבת המחזור שלנו, רותם רשבם. לאלו מכם שלא מכירים: רותם היא נכדתם של דב ודבורה רשבם מדור המייסדים, בת לעמוס ורינה רשבם ואחות לשרון ואסף (אף אחד מבני המשפחה לא מתגורר כיום בקיבוץ). היא אמא לירדן (21) ויונתן (19). בעלה, אפי ז"ל, נפטר לפני כעשר שנים מסרטן ועל כך עוד בהמשך. היא גם שיאנית חו"ל שלנו וסוגרת כעת 27 שנים בארה"ב, 19 האחרונות מהן בעיירה פייר לון (Fair Lawn) בניו ג'רזי (20 דקות מערבה מגשר ג'ורג' וושינגטון ה מחבר בין ניו יורק לניו ג'רזי).

הריאיון עם רותם נערך ביום ראשון, שהוא יום חופש בארה"ב, אבל בתשע בבוקר היא כבר לבושה בסרבל מכונאים ממותג של Abba Towing (www.abbatowing.com), חברת הגרירה ותיקוני הדרך אותה הקימה לפני כ-15 שנים ובכל כמה דקות מתקבלת קריאה לעזרה, אותה מעבירה רותם בנונשלנטיות לאנשי הצוות שלה (כאשר היא לא מתראיינת היא יוצאת בעצמה לחילוץ וגם על כך בהמשך).

אנחנו מנסים לסכם 35 שנים בהן בקושי התראינו או דיברנו, אז אני מבקש ממנה להתחיל כמו כולם, בזמן הזה אחרי י"ב, כאשר כל אחד מאיתנו נפרד מקבוצת "דגן" והפליג לחייו הפרטיים.

לאמריקה

"התגייסתי לגף לוחמה אלקטרונית בחיל-האוויר, בבח"א 27, שהיה בסיס פתוח, מה שאומר שהייתי הרבה בבית. השירות לא הותיר בי רושם מיוחד ורוב הזמן רציתי להשתחרר ולצאת לחיים ולעולם הרחב. אחרי השחרור הלכתי להיות במב"חית ("בת משק בשנת חופש") בעין גדי ואז בקיבוץ צובה, שם עבדתי בפינת החי והייתה לי שם תקופה מדהימה (תמיד היה לי חיבור טוב לחיות) ורצו שנהל את פינת החי, אבל ידעתי שאם אסכים, לא אצא משם לעולם. בתקופה הזו הכרתי את יפתח איתו טסתי לטייל ולעבוד בארה"ב.

הגענו ללאס ווגאס ונשארנו לעבוד שם ברשת חנויות תכשיטים של קרובי משפחתו, שהייתה מהראשונות שישראלים לשעבר הקימו בארה"ב. הבעלים, מרדכי ירושלמי, היה דמות צבעונית מאוד ומוכרת שהיה מיודד עם סלבריטאים רבים והוא נתן לנו דירה, מכונית ועבודה נוצצת, כך במעבר חד מילדת אורווה ובמב"חית בת 20 וקצת, פתאום מצאתי את עצמי מסתובבת ב'סטריפ' של ווגאס ומתחככת על בסיס יומיומי במייק טייסון, דון קינג, צ'אק נוריס, ורבים אחרים שהיו לקוחות נאמנים של רשת התכשיטים. עבדנו שם יחד במשך שלוש שנים מרתקות, במהלכן נחשפתי לקרביים של עולם הסחר בתכשיטים ואפילו נכחתי בשוד אמיתי, עם נשק והכל כמו בסרטים. אחרי שלוש שנים נפרדנו ואני עברתי לניו יורק.

בניו יורק המשכתי לעבוד בתעשיית התכשיטים במשך חמש שנים נוספות, באזור "רובע היהלומים" במנהטן. שם גם הכרתי בשנת 2000 את אפי (ז"ל) שהיה בעלים של בית קפה. עברנו לגור יחד והתחתנו ובהמשך נולדו לנו ירדן (כיום בן 21 סטודנט בקולג') ויונתן (כיום בן 19, בונה מנועים ומשפץ מכוניות וינטאג'). בשנת 2008 אפי ואני הקמנו עסק חדש – חברה לגרירת מכוניות. התחלנו עם משאית ישנה והעסק אמנם פרנס אותנו אבל לא צמח. לימים הבנתי שהיו לנו השקפות שונות לגבי צורת ניהולו ובדיעבד, נראה שהגישה שלי הצליחה יותר".

לבד

"בינואר 2011 גילו לאפי גידול סרטני בלבלב ולמרבה האירוניה, הרופאים שהיו לפני כן לקוחות קבועים שלו בבית הקפה שליד בית החולים היו כעת אלו שטיפלו בו. הוא קיבל את הטיפול הטוב ביותר וחי עוד שנתיים נוספות. בכל התקופה בה היה חולה ועבר טיפולים קשים מאוד, הוא לא עבד ומאחר שגרנו רחוק מהארץ ומהמשפחות, נותרתי לטפל בילדים ולפרנס את המשפחה. על ההוצאות הרגילות הכרוכות באחזקת משפחה, חינוך וכו', נוספו גם הטיפולים והתרופות היקרים. אי אפשר לתאר את רמות הקושי והסטרס, של אחזקת משפחה, לדאוג ולטפל בבעל חולה קשה ולתחזק עסק הדורש זמינות 24/7 ויציאה לשטח, לעבודה פיזית קשה ומסוכנת בכל שעות היום והלילה.

בכל הזמן הזה אפי נשאר בבית ואני הבנתי שתפקידי בעולם ללוות אותו ולאפשר לו להיות קרוב לבית ולילדים בדרכו האחרונה. אבא שלי הגיע וסייע לי רבות במשך מספר חודשים וכמוהו גם אח של אפי. הייתה מסביבנו קהילה מלוכדת של ישראלים לשעבר שליוו אותנו לאורך כל התקופה וסייעו לנו רבות.

בינואר 2013, בדיוק שנתיים לאחר שהתגלתה המחלה, אפי נפטר. 13 שנים היינו ביחד ופתאום נותרתי לבדי. הילדים היו אז בני 10 ו-8. זו הייתה ללא ספק התקופה הקשה ביותר בחיי וגם השנה שבאה לאחר מכן לא הייתה פשוטה ואני מגדירה אותה "תקופת ההתאוששות". הייתי קמה בכל בוקר ובוכה בכאב. אבל אחר כך תופסת את עצמי, נזכרת שיש לי שני ילדים ועסק ושאם לא אאסוף את עצמי, אז אין מישהו אחר שיעשה את כל זה במקומי. לאט לאט קמתי מהקרשים, הילדים גדלו, הקמתי את החברה מחדש, קניתי משאיות חדשות, שכרתי עובדים והעסק החל לצמוח ולשגשג ואני הבנתי שאם שרדתי את התקופה הנוראה הזו, כנראה שיש בי כוחות שלא שיערתי לפני כן את קיומם. והנה, חלפו מאז יותר מעשר שנים, And I’m still alive".

בעשר אצבעות

"אני עובדת קשה מאוד. זו עבודה פיזית קשה ומסוכנת ואני בכוננות לקריאה 24/7, אבל אני גם אוהבת מאוד את מה שאני עושה ונראה שההשקעה הזו נושאת פרי. יש לי היום שלושה עובדים במשרה מלאה וצי של ארבע משאיות גרר גדולות וחדשות. צריך לזכור שהמרחקים בארה"ב גדולים מאוד וכדי להיות זמין ולתת שירות טוב, צריך להשקיע במשאיות חדשות וחזקות. אני עצמי יוצאת לקריאות כמו כל אחד מהעובדים שלי, פותרת בעיות מכניות ועושה כל מה שנדרש. יש לי הבנה במכונאות וברכבים שעשויה לבייש לא מעט מומחים וכמובן שהעובדה שאני אשה וגם בעלת העסק, מעוררת תגובות מכל מיני סוגים. לא פעם, כאשר הלקוח הוא גבר שנתקע ולפתע יוצאת אשה ממשאית הגרר ופותרת לו את הבעיה, זה מעורר מצבים של אגו. זו גם עבודה מסוכנת, בכל שבוע נהרג גרריסט בדרכים, כך שאנו בסכנת חיים יומיומית.

כיום אנו אחת מחברות הגרירה המובילות במדינה ומקבלים הכרה בפרסומים, בביקורות חיוביות ובפרסים על שירות יוצא דופן. למרות שאנו חברה קטנה מאוד, הרי שמבחינת הדירוג אנחנו באחוזון העליון (Top Tier) ומתמודדים עם החברות הגדולות ביותר מבחינת הצלחה ומוניטין. בין לקוחותינו הקבועים יש חברות ענק כגון גייקו, טסלה ואחרות ובשל ההכרה באיכות השירות שלנו, פונים אלינו שנעביר רכבי יוקרה ורכבי ספורט נדירים. כך למשל העברנו עבור Top Gear את רכב המירוץ של מיכאל שומאכר למירוץ 'פורמולה 1'. הרכב הזה שווה 2.5 מיליון דולר (בתמונה)".

לחזור?

"בשנים האחרונות יש לי בן זוג בשם רועי מקיבוץ כפר עזה. הוא האחיין של נירה פרינץ (חן, בת דודתו ובת מחזור שלנו, הכירה לי אותו). הוא מתגורר יחד עם ילדיו בכפר עזה ומנהל את המוסך של קיבוץ עין גדי, אז אנחנו הרבה על הקו כשבעיקר הוא מגיע אלי. הוא תמך בי מאוד בשנים האלו ותמיכתו והאמון שלו נתנו לי את הכח להמשיך ולהתפתח. הוא והבן שלו היו אצלי עד 4 באוקטובר וחזרו לכפר עזה ממש יומיים לפני פרוץ המלחמה. הם בילו 18 שעות בממ"ד ולמזלנו לא נפגעו וכעת הם שוב כאן, מתאוששים מהטראומה שעברו.

האם אני חושבת לחזור? יש בי תמיד את הזרע הזה שרוצה לחזור לאדמה שלו וביתר שאת מאז שאני עם רועי ואנחנו מנהלים מערכת יחסים טראנס-אטלנטית. מצד שני הילדים שלי נולדו וגדלו בארה"ב ואני לא רואה מצב שהם יעברו לישראל. למרות זאת, אני מאמינה שעוד יבוא יום בו אחזור ואגור, לפחות חלק מהזמן בישראל, אולי בכפר עזה (אבל קודם צריך שיהיה שם בטוח).

ומה לגבי גבעת חיים? הקיבוץ מקום אמביוולנטי מאוד עבורי. מצד אחד הייתה לי ילדות טובה מאוד אך מצד שני, הרגשתי תמיד שהנפש שלי לא שלמה שם והיה לי חשוב מאוד לצאת מהקיבוץ ולהבין מה יש שם בחוץ.

הקיבוץ היה מעין בועה מגוננת מאוד אבל גם מסרסת והייתי חייבת לנסות ולבנות את עצמי ואת האמונה שאני יכולה לעשות זאת בזכות עצמי בחוץ. עברתי דרך לא פשוטה ולא קלה, אבל זה שכיום אני עושה משהו שאני אוהבת ומצליחה בכך, נתן לי המון כח וגאווה.

לקיבוץ אני מאחלת שימשיך ויתפתח וימשיך להיות מקום בטוח ומגונן, אבל שגם ימצא בתוכו את המקום לאפשר לכל אחד להתפתח באופן אישי, להאמין בעצמו ולהצליח בזכות עצמו. לסיום ובנימה אישית: אני רוצה לאחל ליפתח ולכל צוות האורווה שימשיכו במפעל הנפלא הזה שקיים כבר יותר מ-50 שנים. עבורי, האורווה הייתה תמיד ותמיד תישאר הבית. מקום אליו יכולות להגיע ילדות שבורות וחסרות בטחון כמו שהייתי ולהרגיש בו הכי רצויות והכי אהובות והכי בטוחות בעולם. יפתח היה האבא השני שלי והסוסים היו החברים הכי טובים שלי. מאחלת לכם מעבר חלק ומוצלח לאורווה החדשה".

מועצה מחזורים מטפלים/ות מפגש מחזור עיצוב הבית

מועצה מחזורים מטפלים/ות מפגש מחזור עיצוב הבית