בערב יום כיפור, עלינו כל המשפחה לבית הקברות, לציין 46 שנה למותו של סבא שלנו, ראובן הישראלי ז"ל.

הייתי בת חודשיים כשהוא נפטר. לא זכיתי להכיר אותו, אבל את הסיפורים אני מכירה היטב.

סבא שלי נהג לצום ביום כיפור. הוא נהג לצום בסתר, כי בקיבוץ יום הכיפור היה יום עבודה רגיל ולא שבתון. בתקופה ההיא, שהצום לא היה מקובל, הוא היה קם בבוקר יום כיפור והולך לעבוד.

הימים שלפני יום כיפור האחרון בחייו, היו לו קשים מאד. הצום היה חשוב לו והידיעה שהפעם לא תהיה לו האפשרות לצום, הכבידה עליו. הדילמה נפתרה. שעות ספורות לפני כניסת החג נפטר ראובן הישראלי ואת המפגש הזה אני מקדישה לו.

בשבילי יום כיפור זה היום היחיד בשנה שבו אני לא עובדת. יום בו המחשב שלי מכובה והמצלמה נחה בתיק.

לפני שלוש שנים חזרנו מאיר ואני יחד עם ילדינו מאיה וסהר לגבעת חיים אחרת. חזרנו אחרים ממה שעזבנו. בשנים בתל אביב הספקנו להילחם כדי להקים משפחה ולעבוד קשה מאד כדי ליצור ולפתח קריירה.

חזרנו שונים לקיבוץ שונה, אך משהו שהיה קודם נשאר. הסתכלתי כצופה וראיתי אנשים שהשינוי הגדול שעבר הקיבוץ, לא ממש השפיע עליהם.

הוקסמתי מזה ובחרתי להנציח. להנציח אותם אנשים המחוברים למקום העבודה שלהם ומגדירים את מקום העבודה שלהם. אנשים שעובדים שנים ארוכות במקום עבודה, חלקם מאז שאני הייתי ילדה.

אנשים שנותנים לי תחושה שכל עוד הם פה, עובדים את עבודתם הקבועה, יש למקום הזה נצחיות כלשהי בעולם הולך ונעלם.

בעבודתי הראשונה "רקמה אנושית" נגעתי רבות בקשר שבין האדם למקום.

בעבודה זו, התקרבתי יותר ונגעתי בקשר שבין האדם למקום העבודה שלו.

כי מי אנחנו בלעדיה? בלי היציבות שלה? בלי התחושה שאנחנו נחוצים?

את האנשים שצילמתי אין צורך להציג. אתם מכירים אותם הרבה יותר טוב ממני. אני פה רק כדי להצביע עליהם. להכניס אותם ואת תרומתם האדירה, להיכל הזיכרון. לכוון זרקור לכיוונם ולהגיד להם תודה על המסירות והאהבה שהם משקיעים.

האנשים שבחרתי לא לבד. הם חלק מקבוצה גדולה יותר. בחרתי עשרה מצולמים בפינצטה. יש עוד ששייכים לקבוצה המכובדת הזו וכמובן שיש גם נשים וישנה גם עליזה הרמן.

לו הייתי מצלמת את העבודה הזו לפני מספר שנים, היו יכולים להיות בה עוד שני חברים חשובים שאינם אתנו כבר והייתי מאושרת לצלמם.

ידיד רובין בתוך הסטודיו שלו וזיגו גריסרו, אחד החקלאים האחרונים שלנו, בשדות הכותנה.

אני מודה לכל המצולמים על ההיענות.

לגרשון, על אינסוף גלגלונים, למרות הכאב בכף היד. בכלל, גרשון והבריכה זה כמו הביצה והתרנגולת. לא ברור מי היה שם קודם ואם בכלל הייתה הבריכה בלי גרשון, או מי הוא גרשון בלי הבריכה.

לחיימק'ה על עשרות מריצות שנאלץ למלא בשביל התמונה, תודה. חיימק'ה, שבגילו עוד מגיע לעבודה כל בוקר רכוב על אופניים. חיימק'ה, שתמיד רגוע ומחייך, אוהב את עבודתו ומסור לה כל כך. שומר על אופיו המיוחד כל כך של בית העלמין שלנו.

ליוני פרינץ, במחסן של יוני יש סולם. על הסולם כתוב: "אין לעמוד על הסולם יותר מ- 10 דקות." כאבים ברגליים, אתם יודעים. כבר 41 שנים הוא עובד במחסן שלו. פעם, מזמן שעוד הייתה לינה משותפת וחיים ידיד עוד היה אתנו, העבודה הייתה קשה ומרובה. היום, כשהוא כבר פנסיונר, העבודה עדיין קשה ומרובה, אבל הפנסיה כבר מאפשרת לעבוד פחות.

את רוברט אפשר למצוא בנגרייה כבר 21 שנים בערך. האמת, רוב הזמן הוא לא בנגרייה, הוא אצלנו בבתים. מתקן, מתקין ונותן שירות מעולה, את השירות הטוב ביותר.

תודה ליוסי כפרי. יוסי אמנם לא ותיק בעבודתו הנוכחית כמו יתר המצולמים. אבל יוסי כפרי הוא חלוץ עם לוק הורס של כוכב הוליוודי. הוא קם בבוקר, שלוש פעמים בשבוע, ממיין את פחי המיחזור שלנו ומרגיש גאווה גדולה, בנו ובהצלחת פרויקט המיחזור. וכן, הוא כבר בן +75, קשה להאמין.

תודה לגיורא על סיור וי.אי.פי. עם הטרקטורון שלו, בפרדס. כל חייו מגדל גיורא עצי פרי. התחיל בכרם, אחר כך במטע ובשנים האחרונות, הרבה מאוד שנים, בפרדס. מכיר כל מזיק וכל חלקה ואת התרומה הגדולה שלו קשה אפילו למדוד.

תודה גם לאלי שילר על הסבלנות, על החיוך הזוהר למרות העֶגלה הכבדה שהחזיק בידיו. אלי עובד ברפת מגיל 14 והשנה הוא כבר בן 59. תעשו לבד את החשבון. בימים אלו שמגדלי הפרות חשופים כל כך הרבה לביקורת ורוע, אני יכולה להעיד: הרפתן הזה אוהב פרות!

רענן הרמן– משנת 80' רענן מנהל את ענף המזון שלנו. שומר על הפנינה הזו ששמה חדר האוכל. עובד קשה ובמסירות ומתמיד. והאמת, האוכל טעים ואני אישית מקווה שזה לא ייעלם.

אריק סיון– כל כך הרבה שנים שומר ומטפח בשבילנו את הבית היפה שלנו. הזדמנות מצוינת להגיד תודה. גשם, שמש, אין לזה משמעות. אריק והצוות שלו תמיד בעבודה. דואגים לירוק האינסופי שלנו. תודה אריק על שיתוף הפעולה בצילום. ביקשתי לא מעט.

יפתח– לצילומים שקבעתי עם יפתח הוא איחר. בטלפון אמר לי שנתקע ב"גן איתמר". הרבה הוא שם. משקה, מטפח ושומר. כל הזמן הוא זוכר… כשסוף סוף הגיע להצטלם, שמחתי שחיכיתי. לצילום הביא אתו את בתו הצעירה אור, שכמותו נדבקה בחיידק הסוסים.

ועכשיו, תורכם. אני דיברתי מספיק. קחו את הצילומים שלי כסיבה לדבר על עצמכם. לספר, לשתף.

לכל התמונות באתר