הרבה ימים של שמועות ונתונים, אמיתיים או מופרכים, שמקבלים במדרכות ולבסוף ישיבת מועצה עם פרטים רבים – אבל איכשהו, עדיין התחושה העיקרית (שלי, אבל מתברר שגם של אחרים) היא משהו שנע בין תדהמה, תמהון, הלם וחוסר יכולת לסדר בתוך הראש והתודעה את מה שמכונה "האירוע" במצגות ההנהלה.
רובנו לא מגלגלים מיליונים ביומיום ורובנו לא גונבים מיליונים ביומיום. ייתכן וזו אולי אחת הסיבות שכל אותו "אירוע" מסרב עדיין להתיישב בתוך הראש. אבל מעבר לכסף ואני מדבר כמובן על עצמי – אני חושב שאולי גם אצל אחרים המחשבות נודדות אל מעגלים רחבים יותר: איך מכניס עצמו מישהו בוקר אחד למעגל שכזה? איך מתנהל מישהו כזה ביומיום ואיך הוא נרדם? איפה שוכן כל אותו הזמן הפחד להיתפס? ואיפה שוכן המוסר ואיפה המצפון? ואיך מספרים דבר כזה לילד שלך ואיך הילדים יחיו עם זה בהמשך חייהם? איך ימשיך את חייו אדם שעשה את הדברים האלו? ועוד ועוד.
הייתי בישיבת המועצה וחשבתי לכתוב לעלון מי אמר מה, כמה נגנב ואיך, אבל בשלב מסויים שמתי את העט והמחברת בצד. כי המהות של "אירוע" שכזה, אינה בפרטים. המהות היא "האירוע" עצמו והתחושות המתמשכות שהוא מביא איתו.
ואולי חלק מההלם, נבע מכך שמדובר באדם ובמשפחה שהייתה חלק אינטגרלי מאותה "קהילה" של "הקיבוץ המתחדש".
ואיך מתמודדת אותה "קהילה" עם "האירוע", לאו דווקא בצד המעשי? כי אירועים הנכללים בהגדרות הפופולריות של המאה המשונה הזו, כגון "מהמם" או "מרגש" זוכים כאן להתייחסויות אינסופיות (שלא לומר מתישות) ולעומת זאת – אירוע כזה שהוא מהמם ללא מרכאות ומטלטל את אמות הסיפים, מציב אתגר גדול ואכן, להצעת ההחלטה של ההנהלה לפתרון וסגירת האירוע, כבר הוצבה התנגדות מגובה ב-92 חתימות, שאמורה להביא דיון חוזר והצבעה בקלפי ומי יודע? אולי גם החלטה אחרת.
באופן אישי לגמרי, אני ממשיך גם ברגעים אלו, בתוך הממ"ד, לנסות ולסדר ולעכל את "האירוע" בתוך הראש שלי. אתם הצלחתם?
Share this post
הי ליאור,
הקיבוץ לא נולד אתמול כידוע, זכורים לי כמה 'אירועים' בעבר שגרמו כאב וסבל למשפחה ולקרוביה וחבריה. מעולם לא העלה איש בדעתו, לא עורך העלון ולא 'סתם' חבר לפרוש את משנתו/ תחושתו לגבי 'אירוע' הנוגע בפרט שכשל, לנעוץ את הסכין בגופה של משפחה מורחבת הסובלת ממילא, החווה טרגדיה וגם לסובבה. אנחנו בכל זאת סוג של משפחה, גדולה אמנם, או שכבר לא, או ש'הקיבוץ המשתנה' השתנה לבלי הכר.
רעיה, קצת התבלבלת בין הקורבן לפושע.
זה לא "אירוע" זה פשע חמור ביותר, גניבה ובגידה באמון.
הפרט לא "כשל" ולא "נפל". הוא גנב כסף ממך וממני במשך תקופה ארוכה של 10 שנים. יום יום הלך לעבודה במקום כל כך רגיש, גנב מאיתנו ואחר כך חייך אלינו במדשאות או בחדר אוכל כאילו כלום. בכל אחד מ-3600 הימים האלו יכל להחליט שהוא מפסיק, אפילו מחזיר את הכסף – אבל החליט להמשיך באופן מודע.
מי שנעץ את הסכין בגופה של משפחתו המורחבת הוא גדעון, לא אף אחד אחר.
בעולם האמיתי למעשים חמורים יש השלכות חמורות. אם נמשיך לטאטא דברים מתחת לשטיח, כמו בקיבוץ של פעם, כמו בחברה החרדית של היום – זה ייתן לגיטמציה לפשעים נוספים ולהרס החברה.
ליאור, בביטוי 'אירוע' השתמש עורך העלון, על כן עשיתי בו שימוש ואף תחמתי אותו במרכאות לא כפולות.
לא התבלבלתי כלל. לא נגעתי במעשה החמור כי הוא מובן מאליו וברור שצריך לטפל בו בחומרה. תלונתי לעורך העלון היתה על כי נטל על עצמו רשות לעסוק בפומבי בהגיגיו על סבלה של המשפחה, בעיקר סבלם של הילדים, 'איך מספרים לילדים' וכו', איך נרדמים? וכי מי לא עוסק בכך מאז במוחו, בשיחות עם קרוביו? גם היום אני מחזיקה בדעה כי מילותיו הוסיפו מכאוב למשפחה שנפלה עליה טרגדיה. משפחה שלנו, מה לעשות? ובל נשכח לרגע את מכאובה. אני לפחות לא שוכחת