הרבה ימים של שמועות ונתונים, אמיתיים או מופרכים, שמקבלים במדרכות ולבסוף ישיבת מועצה עם פרטים רבים – אבל איכשהו, עדיין התחושה העיקרית (שלי, אבל מתברר שגם של אחרים) היא משהו שנע בין תדהמה, תמהון, הלם וחוסר יכולת לסדר בתוך הראש והתודעה את מה שמכונה "האירוע" במצגות ההנהלה.
רובנו לא מגלגלים מיליונים ביומיום ורובנו לא גונבים מיליונים ביומיום. ייתכן וזו אולי אחת הסיבות שכל אותו "אירוע" מסרב עדיין להתיישב בתוך הראש. אבל מעבר לכסף ואני מדבר כמובן על עצמי – אני חושב שאולי גם אצל אחרים המחשבות נודדות אל מעגלים רחבים יותר: איך מכניס עצמו מישהו בוקר אחד למעגל שכזה? איך מתנהל מישהו כזה ביומיום ואיך הוא נרדם? איפה שוכן כל אותו הזמן הפחד להיתפס? ואיפה שוכן המוסר ואיפה המצפון? ואיך מספרים דבר כזה לילד שלך ואיך הילדים יחיו עם זה בהמשך חייהם? איך ימשיך את חייו אדם שעשה את הדברים האלו? ועוד ועוד.

הייתי בישיבת המועצה וחשבתי לכתוב לעלון מי אמר מה, כמה נגנב ואיך, אבל בשלב מסויים שמתי את העט והמחברת בצד. כי המהות של "אירוע" שכזה, אינה בפרטים. המהות היא "האירוע" עצמו והתחושות המתמשכות שהוא מביא איתו.
ואולי חלק מההלם, נבע מכך שמדובר באדם ובמשפחה שהייתה חלק אינטגרלי מאותה "קהילה" של "הקיבוץ המתחדש".
ואיך מתמודדת אותה "קהילה" עם "האירוע", לאו דווקא בצד המעשי? כי אירועים הנכללים בהגדרות הפופולריות של המאה המשונה הזו, כגון "מהמם" או "מרגש" זוכים כאן להתייחסויות אינסופיות (שלא לומר מתישות) ולעומת זאת – אירוע כזה שהוא מהמם ללא מרכאות ומטלטל את אמות הסיפים, מציב אתגר גדול ואכן, להצעת ההחלטה של ההנהלה לפתרון וסגירת האירוע, כבר הוצבה התנגדות מגובה ב-92 חתימות, שאמורה להביא דיון חוזר והצבעה בקלפי ומי יודע? אולי גם החלטה אחרת.
באופן אישי לגמרי, אני ממשיך גם ברגעים אלו, בתוך הממ"ד, לנסות ולסדר ולעכל את "האירוע" בתוך הראש שלי. אתם הצלחתם?
3 Responses to דבר העורכים / ליאור אסטליין
להגיב על רעיה מירון לבטל
חיפוש בתוכנו
ארכיונים
קטגוריות
- 7 באוקטובר (34)
- אמנות ושירה מקומית (180)
- בטחון (25)
- בטיחות (37)
- ביקור בית (9)
- בנות ובני משק שחזרו (13)
- בנות ובני משק שעזבו (19)
- בריאות ורווחה (52)
- גינון (66)
- דבר המערכת (158)
- הנהלה (378)
- הפרטה (187)
- הקיבוץ של פעם (9)
- התנדבות (74)
- וידאו (22)
- ותיקים (192)
- חברות (80)
- חגים (14)
- חדר אוכל (7)
- חו"ל (1)
- חוגים (10)
- חיות (14)
- חיילים (30)
- חינוך (236)
- חירום (22)
- חניה (20)
- חקלאות (57)
- חשמל (27)
- טור דיעה (49)
- טיולים (48)
- יהדות (31)
- ילדים (150)
- כללי (965)
- לזכרם (235)
- לילדים (15)
- מועצה (11)
- מועצה אזורית עמק חפר (100)
- מזון (71)
- מחזורים (10)
- מטפלים/ות (13)
- מילה טובה (97)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מקום העבודה שלי (14)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (205)
- מתכונים (95)
- נדל"ן בקיבוץ (18)
- נוסטלגיה (256)
- נעורים (46)
- סביבה (165)
- סיפורים (126)
- ספורט (49)
- ספרים (23)
- סרטים (85)
- עובדים זרים (8)
- עיצוב הבית (7)
- ענפי הקיבוץ (68)
- עסקים (105)
- פוליטיקה (39)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (15)
- צעירים (103)
- קהילה (545)
- קורונה (39)
- קליטה (172)
- שיוך ונושאים קשורים (163)
- שכונת בנים (175)
- שנת שירות (4)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (11)
- תכירו (25)
- תכנון (174)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (67)
- תקשורת (35)
- תרבות (118)
מצא כתבות לפי תאריך פרסום
אפריל 2026 א ב ג ד ה ו ש 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30
תגובות אחרונות
- נדב דרך על אני בעד / ענת ברנע
- צביקה על על דו"חות ומידע / שמעון הישראלי
- ענת על אני בעד / ענת ברנע
- נויה לס על אני בעד / ענת ברנע
- ארנון שרטר על מן הנעשה בשדותינו / ניצן וייסברג, מנהל ענף הצומח והחקלאות
- רענן רז על אני בעד / ענת ברנע
- ענת על אני בעד / ענת ברנע
- רענן רז על אני בעד / ענת ברנע
- ענת על אני בעד / ענת ברנע
- רעיה מירון על אני בעד / ענת ברנע
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / הלה פיינברג אברהמי מעניקה ל…
- אני בעד / ענת ברנע
- אני נגד / אמיר שילה
- המסע הארוך הביתה / תיעוד מהארכיון
- פרויקט "מקורות" – כביש דרומי / יוסי ברוך
- להזיז בולונז / ליאור אסטליין
- מה שנשאר / סמדר זעירא
- על דו"חות ומידע / שמעון הישראלי
- שנת השירות שלי – נור שפע / שלמה כהן
- בעולמו / יואב מורג
- שנת השירות שלי – עדי זילבר / שלמה כהן
- לחמניות זיתים / בלהה זיו
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / אמיר דלומי מעביר ל…
- כמו מרק על סף רתיחה / ליאור אסטליין
- ברכות לאורווה החדשה / יאיר אסטליין
- ענף של איש אחד / שלמה כהן
- שנת השירות שלי – עודד אריאל / שלמה כהן
- עלינו / מורדי מורג
- שנת השירות שלי – נוי שרון / שלמה כהן
- לביבות תירס / בלהה זיו
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / תום שפע מעניק ל…
- תתכוננו, הוא מגיע / ליאור אסטליין
- הרפת ומשבר ענף החלב / שלמה כהן
- רקוויאם למחסור ה׳ / זיוה שקדי-רום
- בית חלומותיי / שלמה כהן
- בן של / שני הגלילי
- פשטידת ירקות על המחבת / בלהה זיו
קטגוריות
7 באוקטובר אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות


הי ליאור,
הקיבוץ לא נולד אתמול כידוע, זכורים לי כמה 'אירועים' בעבר שגרמו כאב וסבל למשפחה ולקרוביה וחבריה. מעולם לא העלה איש בדעתו, לא עורך העלון ולא 'סתם' חבר לפרוש את משנתו/ תחושתו לגבי 'אירוע' הנוגע בפרט שכשל, לנעוץ את הסכין בגופה של משפחה מורחבת הסובלת ממילא, החווה טרגדיה וגם לסובבה. אנחנו בכל זאת סוג של משפחה, גדולה אמנם, או שכבר לא, או ש'הקיבוץ המשתנה' השתנה לבלי הכר.
רעיה, קצת התבלבלת בין הקורבן לפושע.
זה לא "אירוע" זה פשע חמור ביותר, גניבה ובגידה באמון.
הפרט לא "כשל" ולא "נפל". הוא גנב כסף ממך וממני במשך תקופה ארוכה של 10 שנים. יום יום הלך לעבודה במקום כל כך רגיש, גנב מאיתנו ואחר כך חייך אלינו במדשאות או בחדר אוכל כאילו כלום. בכל אחד מ-3600 הימים האלו יכל להחליט שהוא מפסיק, אפילו מחזיר את הכסף – אבל החליט להמשיך באופן מודע.
מי שנעץ את הסכין בגופה של משפחתו המורחבת הוא גדעון, לא אף אחד אחר.
בעולם האמיתי למעשים חמורים יש השלכות חמורות. אם נמשיך לטאטא דברים מתחת לשטיח, כמו בקיבוץ של פעם, כמו בחברה החרדית של היום – זה ייתן לגיטמציה לפשעים נוספים ולהרס החברה.
ליאור, בביטוי 'אירוע' השתמש עורך העלון, על כן עשיתי בו שימוש ואף תחמתי אותו במרכאות לא כפולות.
לא התבלבלתי כלל. לא נגעתי במעשה החמור כי הוא מובן מאליו וברור שצריך לטפל בו בחומרה. תלונתי לעורך העלון היתה על כי נטל על עצמו רשות לעסוק בפומבי בהגיגיו על סבלה של המשפחה, בעיקר סבלם של הילדים, 'איך מספרים לילדים' וכו', איך נרדמים? וכי מי לא עוסק בכך מאז במוחו, בשיחות עם קרוביו? גם היום אני מחזיקה בדעה כי מילותיו הוסיפו מכאוב למשפחה שנפלה עליה טרגדיה. משפחה שלנו, מה לעשות? ובל נשכח לרגע את מכאובה. אני לפחות לא שוכחת