גבעת-חיים איחוד בגיל 73, קיבוץ עמוק לתוך גיל הפנסיה – לא יוצא לגמלאות. יש לו הרבה נסיון, טונות של חוויות, מאות ילדות וילדים שנולדו כאן, נסיון עשיר ומורשת מפוארת בחינוך, תרבות, חברה, כלכלה, עסקים ויצירה – ממש מרשימה.

ב20 השנים האחרונות ירד הגיל הממוצע כאן באופן משמעותי, לאחר עלייה בגיל זה בעשרות השנים שלפני-כן. להערכתי, עם כל הביקורת על ההפרטות כאן, כל זה לא היה קורה פה אם היינו נשארים בנתיב בו הלך הקיבוץ עד שנות ה-90. היינו נותרים כאן ללא חברות וחברי שכונות הבנים, קהילה מזדקנת ומצטמקת.

בשנת 1951 אמר יהודה ארז (סבא של גליה חן הורוביץ) על הנסיון לכפות קו פוליטי וחינוכי על הנוטים ל'איחוד': "הקיבוץ מתחיל מהפרט, מהיחיד. איתו הוא קם ואיתו הוא נופל ולכן אין להכניע יחידים בתוכו. מה תועלת בהכנעה, כשמאבדים על-ידי-כך את היחידים, גם כשהם נשארים בפנים בהכרת כניעה? ובאין יחידים – אין קיבוץ. הצלחת הקיבוץ בהכנעת אנשים היא מפלתו הגדולה". (ספר החיים. עמ' 25).

ואכן, עם כל העימותים החיצוניים והפנימיים, הפנימו החברים לאורך הדורות את המסר הנ"ל וכך שרד הקיבוץ, התפתח ופרח ולפעמים נראה כאילו במובנים מסוימים – אנחנו עדיין בתחילת הדרך.

אז מה נאחל לעצמנו ולקיבוץ בהגיעו לגיל המכובד של 73 שנים? מזל טוב – לא יספיק. ראשית, לדעתי, היא שמירת עקרון הערבות ההדדית, שעד כה הצלחנו לקיים, לעגן ולהתאים לרוח הזמן. זה כמובן חייב להתקיים לצד רווחיות ויציבות כלכלית, טיפוח החברה, החינוך, ההבנה ההדדית, תכנון הישוב והנוף שלו, אשר יישומם נעשה באופן המאפשר לקיים כאן קהילה של אנשים המרוצים ואפילו גאים להיות חלק ממנה.

להערכתי גם המעורבות במתרחש סביבנו תסייע לקיים כאן בית, קיבוץ וחברה שכולנו נוכל להרגיש בה טוב, כחלק מקהילה שבנו המייסדים ואחרים פיתחו ועדיין מפתחים וכדי שילדינו ונכדינו ירצו לחיות בה, להתאימה לנסיבות המשתנות ולפתח אותה לאורך כל הדרך.