זוראן קונטיץ' (54) מסרביה, מאמן כדורמים עם 30 שנות נסיון, העז והגיע לכאן בספטמבר בזמן המלחמה כדי לאמן את קבוצת הבוגרים של גבעת-חיים איחוד בתקווה להשיב עטרה ליושנה.

הרזומה המקצועי שלו עשיר: הוא שיחק כדורמים בנבחרת סרביה הנחשבת מהטובות בעולם (זכתה במדליות זהב בכדורמים בשלוש האולימפיאדות האחרונות) אימן את נבחרת סרביה וקבוצות בגילאי ילדים, נערים, גברים ונשים. הוא אימן קבוצות צמרת בטורקיה ואינדונזי וניהל מקצועית את נבחרת סרביה מאז 2003.

הוא הוביל את הקבוצה השנייה בליגה הסרבית (שהיא קבוצה מקצוענית) ואת נבחרת הנשים הסרבית באליפות אירופה. קבוצות מקצועניות כאלה מתאמנות פעמיים ביום ודורשות הרבה מהשחקנים. כמנהל מקצועי היה זוראן מעורב בדרג הגבוה ביותר בסרביה, העביר סמינרים, לימד בקורסים ובסדנאות מאמנים שם וברחבי אירופה.

נפגשתי איתו כדי לשמוע על כניסתו לקבוצה בקיבוץ והמעבר לארץ, כשאשתו וארבעת ילדיו הבוגרים נשארים מאחור – בבלגרד שבסרביה.

בגיל 23 הוא סיים את קריירת המשחק ולאחר קורס מאמנים באקדמיה לספורט בבלגרד, החל לאמן קבוצות כדורמים. שלא כמו במדינות אחרות, בסרביה ילדים מתחילים לשחק כדורמים מגיל צעיר (9-10) ובמדינה קיימות ארבע ליגות לשחקנים בוגרים ויותר מ-35 קבוצות וכ-50 קבוצות גילאים צעירים יותר.

כאן, למרות פערי הרמות ומיעוט הקבוצות, יש בגח"א מסורת כדורמים מפוארת (21 זכיות באליפות וזכיות רבות בגביע) עליה הוא בונה כמאמן.

"אני מרגיש את האנרגיות החיוביות המהוות מרכיב חשוב בהצלחת המועדון. כאן אין שחקנים זרים, אך מי שמשחק יוכל בהמשך להתמודד עם הזרים בקבוצות אחרות".

הוא רואה את בניית השחקנים והקבוצה המקומית כדרך מתאימה לפתח כשרונות מקומיים ואת הנבחרת הלאומית. לדעתו החתמת שחקנים מחו"ל מקטינה את האפשרות של השחקנים המקומיים לשחק ולהתפתח.

איך הסכימה משפחתו לכך שיעבור למדינה הנמצאת במלחמה?

"לצערי, מלחמות אינן זרות לי כאזרח מדינה שהייתה במלחמה עד לא מזמן. שירתתי בצבא והמשכתי כחייל במילואים שם, כך שאני יודע מה זה מלחמה ובשנת 1999 היו בסרביה הפגזות שאילצו אותנו להיכנס למקלטים ואזורים מוגנים. כשבאתי לכאן ביוני, נוכחתי לדעת שלפחות בגבעת-חיים איחוד המצב די רגוע והמלחמה לא פגעה ישירות בקיבוץ ובסביבתו. אמרתי לאשתי מה המצב אך אמי (78) דאגה יותר. הרגעתי אותן והן קיבלו את זה".

כאן הוא מאמן את קבוצת הבוגרים, אך מעורב גם באימון הקבוצה הצעירה (עד 18) ומנסה לשדרג את קבוצות הנערות והנשים בהן סגל השחקניות עדיין לא מלא. "שיתוף הפעולה עם בני לנג מוצלח במיוחד, היות ובני שותף לערכי האימון והבנת המשחק שלי".

השפה המשותפת שלו עם השחקנים היא אנגלית, אך יש הרבה שפת גוף בהדגמת תנועות, שהיא סוג נוסף של שפה משותפת חשובה מאוד בתחום האימון. השחקנים אמורים ללמוד מכך הרבה ובמקביל זוראן מתחיל ללמוד עברית.

"אני צופה השתתפות של שחקנים מכאן בנבחרות הלאומיות של הבוגרים והנערים. המטרה שלי היא גם להעלות את הקבוצה לשלבי הגמר של האליפות ומשחקי הגביע בישראל. אני מרגיש שהשחקנים מחויבים מאוד לאגודה, מוכנים להשקיע וללמוד וזה מבטיח הישגים בהמשך. כבר כיום יש כאן שחקנים ברמה של הליגה הסרבית שהיא כנראה הטובה בעולם. למשל, תום גרונדלנד (בנם של אנה ומישה) שחזר לשחק כאן והוא שחקן נבחרת ומהמובילים של קבוצת הבוגרים כאן. הוא שחקן חשוב המהווה מודל לחיקוי עבור שחקנים צעירים".

זוראן מציין כי אין לו ספק שדרך הכדורמים לומדים ומפנימים השחקנים ערכים המסייעים להם בבניית עתידם מחוץ לבריכה ולמשחק.

"תכונות כמו עזרה הדדית, השקעה פיזית ונפשית, אחריות הדדית, תקשורת, יכולת עמידה באתגרים, תשומת לב ומשמעת עצמית – בונות את השחקנים באופן שניתן לראות כשהם ממשיכים בדרכם האישית והמקצועית".

הוא מסכם ומספר כי קיבלו אותו ממש יפה כאן. "מזמינים אותי למשפחות השחקנים והמנהלים (תום שפע, בני לנג, גילי הדר וכמובן דורון שניר, מנהל הקבוצה הנוכחי). יש לי רק מילים טובות לומר על כך ואני מאושר להיות כאן. אנשים עוזרים לי בכל מה שאני זקוק והאווירה סביב האגודה נפלאה".