"איך היה המסע לפולין?" 

כך נשאלנו תכופות, חבריי ואני, מאז שחזרנו מהמסע (1/10 – 23/9). בכל פעם מחדש שהופנתה אלי השאלה, עצרתי לרגע, מעט מבולבל ולא בטוח בנוגע לתשובה. איך אפשר לסכם את כל מה שחווינו בכמה מילים? הרי זה לא היה עוד איזה טיול או חופשה, היינו במסע דרך ההיסטוריה ופסענו בשבילי הזכרון וההנצחה.  

כשעוברים דרך שערי מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, כשדורכים ביער הילדים (זביליטובסקה גורה) וצועדים לעבר הבורות, יש תחושה אחת ברורה: השקט מדבר חזק יותר מכל המילים שאי-פעם נוכל לשמוע. ערן, המדריך שלנו, קרא לזה "היעדר הנוכחות ונוכחות ההיעדר", משפט שליווה אותי לאורך המסע כולו. 

עמדנו על הקרקע במקום בו איבד האדם כל פיסת אנושיות שהייתה בו, מקום בו התרחשו זוועות מעבר לכל מה שאוכל לדמיין, אך מתוך סיפורי הזוועות מהדהדים סיפורי האומץ, החוסן והגבורה. כל יום העלה מחדש תחושות ורגשות צער, הרהור ולמידה, כאשר התעמתנו עם מציאות השואה. 

לא קל להסביר את המשקל הרגשי הנוצר כאשר רואים את המקומות הללו בעיניים, אבל חשוב שננסה. הטיול הזה לא היה רק סביב זכרון העבר – הוא היה על ההבטחה כי אנו נושאים את הלקחים שלו אל העתיד. 

הכל מתחיל בהתלבטות: האם לצאת למסע? למרות שעכשיו התשובה ברורה מאליה ומובן שעשיתי את ההחלטה הנכונה לצאת, הרי שבשלב ההרשמה עלו תהיות רבות: היה לי קול בראש שאמר שלדרוך על האדמות ספוגות הדם ולחזות בשרידי הקברים והמחנות יכול להיות מכריע מדי, כואב מדי. האם זו הדרך הנכונה ללכת בה? או שאני מעמיק צלקת, פותח פצע שרק מנסה להגליד? מנגד, היה בי עוד חלק שידע כי המסע הוא לא רק בחירה אלא אחריות – להעיד, לזכור ולכבד את מורשתם של אלו שקדמו לנו. קיבלתי את ההחלטה לצאת כשבראשי מהדהדת המחשבה: "אם אנחנו לא נעשה את זה, אז מי?" 

חודש לפני היציאה, התקיימו הכנות שכללו חלוקה לצוותים (טקסים, תיעוד, סמל מסע ועוד) ויציאה אל "יד ושם". צפינו בסרטים העוסקים בשואה, ביניהם "שומר גן החיות" המספר על זוג פולני שניהל גן חיות בוורשה שהפך מוקד להצלת יהודים עם פלישת הנאצים לפולין, כשביום הראשון למסע ביקרנו באותו גן חיות בוורשה.

מפגשים ומעגלי שיח רבים עם הקבוצה עזרו לנו להתגבש ולהפוך את הסביבה לבטוחה ותומכת עוד יותר והעצימו את החוויות המשותפות. הביקור במוזיאון "יד ושם" נמשך יומיים במהלכו שמענו סיפורי גבורה, למדנו על יהדות אירופה וקיבלנו רקע היסטורי לצד פריטים היסטוריים, סיפורים ועדויות על השתלשלות האירועים. ההכנה למסע הייתה חלק בלתי נפרד ממנו והייתה הכרחית להבנה טובה ועמוקה יותר של התוכן במסע ושל מסע עצמו למרות שבסופו של דבר, אי אפשר להכין אותך מרחוק לחוויה כזו. 

00:30, יום שני, 23 בספטמבר. נפגשנו בבית-הספר ולאחר כמה מעגלי שיח יצאנו לדרך ובשעה 11:30 נחתנו בפולין. במהלך המסע, עשינו מעגל סיכום בסוף (כמעט) כל יום בו שיתפנו חוויות ותחושות, כשבמהלך הימים הראשונים למסע התחושות היו מוזרות.

באחד ממעגלי הסיכום שהתקיים ביום השני למסע, העלו תלמידים רבים את התחושה שקשה לקלוט ולהפנים את גודל האימה והזוועות. כל מספר על כמות נרצחים הוא כה גדול עד שהוא נקלט כשמו לעצמו: "מספר".

ככל שהימים מתקדמים, מתפתחת אט אט ההבנה שאכן לכל איש יש שם ואלו לא שישה מיליון נרצחים אלא שישה מיליון אנשים, כל אחד עם שם וסיפור משלו.

לצד אלו היו העדויות והסיפורים על הגבורה ועל השורדים שביניהם יכולתי להתחבר לאלו שהכרתי אישית – סאלק, סבא רבא שלי וציפורה, סבתא רבתא שלי. לכל תלמיד ניתנה ההזדמנות לספר את סיפוריו האישיים על משפחתו והיה מרגש ומשמעותי עבורי לספר את סיפורי סאלק בתחנת הרכבת בלודז', עיר הולדתו. במהלך המסע גם גיליתי שלכתוב את מה שאני מרגיש, עזר לי להבין את תחושותיי בצורה טובה יותר. 

בחלק מהאתרים קיימנו טקסים ומעמדי זכרון במהלכם סופרו סיפורים אישיים והוקראו שירים וטקסטים. מה שהיה הכי מרגש בטקסים עבורי, הייתה שירת "התקווה" של כולנו יחדיו ללא כל ליווי של מוזיקה בסיום כל טקס. זה נתן לי אור והרגשה של תקווה לעתיד.

לקראת סוף המסע נסענו לבקר בבית-ספר פולני למוזיקה, לשמוע שם קונצרט פסנתר של בוגר בית-הספר ותלמידה. הכינו אותנו שנפגוש תלמידים פולניים ושיהיה לנו זמן לשוחח איתם ולשאול אותם שאלות.

חיכיתי מאוד לפגוש את הנוער הפולני וצפיתי שעבורי זה יהיה אחד החלקים המשמעותיים ביותר במסע, משום שכדי ליצור עתיד טוב יותר עם שותפות גורל, המפגש של דור העתיד הישראלי עם דור עתיד הפולני הוא חלק שאי-אפשר לוותר עליו במסע כזה.

למרבה אכזבתי הגיעו רק שלושה תלמידים פולניים לפגוש אותנו ולכן לא התאפשר לשוחח איתם. בסיום הטקס, ניגנתי את השיר "אפר ואבק" עם עוד תלמיד ותלמידה אחת שרה. התרגשתי לקחת חלק בביצוע השיר הזה על אדמת פולין ובכלל, כל המסע שלנו בפולין הרגיש כמו פיסת אור קטנה במקום חשוך מאוד. 

אז "איך המסע לפולין?"

זו שאלה מורכבת יחסית. המסע פקח את עיניי למציאות גדולה יותר משחשבתי. הוא נתן לי הרגשה של חיבור אישי יותר לסיפורים והעדויות ששמעתי במסע ולפניו והבנה עמוקה יותר שלהם. יצאתי למסע עם שאלות רבות ותשובות מועטות וחזרתי ממנו עם יותר שאלות ופחות תשובות.