בקיץ של 1982 סיימנו לעבוד במשק בית-הספר ולקראת העלייה לכתה י', היינו צריכים לבחור ענף במשק בו נתחיל לעבוד. למרות שלא הייתה לי היכרות מוקדמת, היה לי איכשהו ברור שאני הולך להודייה.

אחרי שהתחלתי, הבנתי שגם הפעם האינטואיציה שלי לא אכזבה אותי. כמו בכל המקומות אליהם הגעתי בעולם, גם פה איכות החומר האנושי היא שקבעה והעבודה במחיצת דמויות כגון אמנון יגודה, איתן כרמי, אגון גרטנר, חנן שרי, חנוך בן אור, מייק גרינשפן, יובל רותם, אופיר כפרי מירייה פיקילה ובן השבדי, העניקה לילד בן 16 מיליוני רגעים שלא ישכח.

אחד מאותם רגעים, התרחש בסיום אחת ההזרעות הראשונות בקובני. השעה הייתה בערך 8 בבוקר ובמקום לאכול את החביתה המסורתית שחנן היה מטגן מ-20 ביצים, הורה אמנון לכולם לקפץ אל תוך ה-GMC הלבן המיתולוגי של הענף ושמנו פעמינו רבע שעה נסיעה מזרחה עד שהגענו לטול-כרם.

אז, לפני יותר מארבעה עשורים זה היה כפר גדול או עיירה קטנה ושתינו שם קפה שחור ומר ואכלתי בפעם הראשונה בחיי בקלאווה או כנאפה, אני לא זוכר במדוייק, אבל הטעם המתוק המופלא נותר על לשוני גם בחלוף יותר מארבעה עשורים והצטרף לאותם מיליוני רגעים שהוזכרו כאן למעלה.

קאט

באחד האמשים חזר אחד הצלמים שלי מסיבוב בבסיסים והביא עימו את התוצרת. בין השאר, את הצילום המופיע בעמוד זה: "אדיר" (F-35I) של טייסת "נשר הזהב" בדת"ק תקיפה לפני יציאה לגיחה. הצלם שלי ציין גם שמדובר בגיחה לתקיפת מטה "ג'יהאד אסלאמי פלסטיני" מרכזי.

היעד: טול-כרם.

כן, המפלצת החמקנית הזו הבנוייה מחומרים המאפשרים לה שלא להופיע על מסך המכ"ם ועולה 120 מיליוני דולרים לחתיכה, מכונת המלחמה המתקדמת ביותר שמחזיקה מדינת ישראל – תוקפת בטול כרם.

האסוציאציה הראשונית שעלתה לי למשמע דבריו הייתה כמובן הטעם המתוק ההוא מטול כרם, אבל המחשבות שהמשיכו במהלך אותו היום ואחריו, היו על העובדה שהמלחמה שנראית לכולנו כה רחוקה – מאחרי ציר נצרים או מאחרי הרי מול הלבנון – היא כאן, בפתחה של הבועה שכולנו עמלים לתחזק יום אחרי יום. אני תמיד בעד תקיפה של מטה גא"פ, בכל מקום, אבל המחשבה הזו מרחפת לה בתודעה, מתערבבת עם הטעם המתוק ההוא ועם כל הדברים שנראו כל כך ידועים ובטוחים עד לפני שנה וכעת אינם קיימים עוד.