אתם פוגשים אותם בכלבו לפעמים, בטיול על קו הרפת או בהליכות מוקדמות בבוקר בפרדס: חבורה מלוכסנת עיניים וקצת ביישנית (13 ליתר דיוק) עם חיוך נעים וסוואדיקפ בדרכים. בינינו – אני קוראת להם הציונים החדשים.

בניגוד להרבה מאוד מקומות אחרים, הרי שעם פרוץ המלחמה התאילנדים שלנו (שמונה) לא ברחו. הם נשארו יחד איתנו, הניפו בגאון דגלי ישראל על הטרקטורים והבינו את המשמעות וגודל האירוע. 

שבוע לאחר מכן הצטרפו לחבורה שני תאילנדים נוספים- ווד ואו שהגיעו אלינו מנתיב העשרה אחרי התופת שעברו שם והתאהבו בקיבוץ, בעבודה ובתאילנדים שכבר פה. הדי המלחמה וקשיי החקלאות הגיעו עד למחוזות מרוחקים בתאילנד ויחד עם הקלות מצד משרד החקלאות והתפתחות הטכנולוגיה, ביקשו שלושה תאילנדים ותיקים (צ׳יט, בי וביאה) לחזור והצטרפו לפלגה הקטנה ליד המתבן. 

כבר יותר משנה שאנו עובדים ביחד כתף אל כתף בזמן מלחמה ובער בי לנסות להבין את הקולגות שלי, לכן החלטתי ללמוד תאילנדית – כי הרי איך יכול להיות שתאילנדים עובדים בארץ 30 שנים וכמעט אף אחד לא טרח ללמוד את השפה? אני עוד לא 100% אבל השפה פתחה לי צוהר לעולם מלא שנמצא ממש פה ליד.

יחד עם החיבור והשפה, קצת סלנגים בעברית, אנגלית וגוגל טרנסלייט, גילינו הפתעות: הם מונים שלושה רתכים ונגר, בוי היה נזיר ומכונאי ספינות בחיל-הים התאילנדי וצ׳יט היה קצין "גולני תאילנד", אס היה נזיר לתקופה ואו חולם לבנות חוות בופאלו. נוי הספיק להתחתן כבר ארבע פעמים, בי אינטליגנט לא נורמלי, אבל המשאלה שלו זו משאית כדי לשווק את התוצרת החקלאית של משפחתו. אטיט שטותניק לא קטן ומסתבר שהוא שף הדואג שלכולם יהיה אוכל בוקר-צהריים-ערב. טאי הגיע ממשק אחר שם לא היה לו טוב ופה הוא פרח וממש גילה את עצמו. 

החבר׳ה של הרפת (ביאה, וויצ׳אי ונוי) מצחיקים חבל על הזמן. אושיות רשת שבמתקפה האיראנית האחרונה היו בחליבת לילה וצילמו את המטח לרשתות החברתיות (לא מומלץ! נא להישמע להנחיות פיקוד העורף) ודאגו לעדכן שהכל בסדר ושכל עוד זה לא פוגע פה אז הכל טוב. הייתה גם פעם שהם הלכו לבית העלמין כי הם חשבו שזה פארק שאפשר להסתלבט בו עם בירה אבל גילו שפחות.

החבר׳ה עושים הסברה יפה ברשתות החברתיות, מסבירים למה יש מלחמה ולמה הם לא מוכנים לחזור הביתה למרות הפחד וטון מספר: ״הבעיה של ישראל היא בעיה שלי, אני אוהב לעבוד פה והכסף טוב, למה צריך לפחד מכמה טרוריסטים? הם לא מחליטים עלינו".

אס: ״עבדתי כמכונאי אופנועים בימאהה והונדה וקיבלתי שכר של 1,200 ₪ בחודש. פה המלחמה לא כמו בדרום ובצפון ואין למה לפחד – אבל אם יש בום פאם (אזעקה בסלנג תאילנדי) ישראל חזק יש איירון-דום. תאילנד וקמבודיה עושים בום פאם אבל אין איירון-דום", כן מסתבר שיש מלחמה בין תאילנד לקמבודיה על שטחים. או אומר: ״נתיב העשרה קשה. סווה אדום (צבע אדום) כל יום ובום פאם אבל למה אתם עובדים עם ערבים? זה לא טוב״. הבנתי- היחס שלו לערבים אחרי 7 באוקטובר נע לכיוון אחד – לא טוב. הייתי אומרת שהוא ימני מאוד.

כמובן שהמשפחות המודאגות שלהם מפצירות בהם לחזור, אבל לחבר׳ה פה יותר חשוב לדאוג שהמשפחות שלהם יחיו בכבוד ושלא יחסר להן דבר וגם מציינים שפה לא מסוכן וסתם התקשורת מלחיצה (נשמע לכם מוכר?) 

טאי אומר: ״אני רוצה שהבייבי שלי ילכו לבית-ספר טוב ושלא יהיה קשה לאמא ואבא, זה חשוב יותר מפחד".

אני חייבת להודות שאני דואגת מאוד לתאילנדים שאין להם מיגון (המקלט הקרוב אליהם בבריכה) אבל ווד ואו, שורדי נתיב העשרה, הרגיעו אותי ואמרו שהם לוקחים פיקוד על האירוע כי הם כבר מומחים במה עושים כשיש אזעקות. לעיתים שואלים מתי יהיה שוב פעם בום פאם, אז אני צוחקת ואומרת להם שאני לא יודעת מתי יהיה וכשאיראן הודיעה מתי היא משגרת זה נדיר ולא קורה בדרך כלל.

בכל פעם שאני דורשת בשלומם בקבוצת הפייסבוק שלנו, הם דואגים לעדכן שהכל בסדר ושולחים תמונת מצב. באופן כללי התאילנדים מעורבים מאוד במה שקורה, שואלים למה, מתעניינים איפה ומשתפים ברשתות החברתיות פוסטים פרו-ישראליים ואפילו הייתה התלהבות קלה באזעקה הראשונה שהם חוו ״עכשיו אנחנו חלק על אמת".

הם שואלים על החטופים ומתי ישחררו את כולם, כי יש גם שישה חטופים תאילנדים ושניים שאינם בין החיים. ווד ואו מסבירים יחד איתי לשאר החבר׳ה את חשיבות המרחב המוגן והנחיות פיקוד העורף, כי קל להיות שאננים בבועה שלנו. טון מתעדכן בחדשות כל בוקר ומתעניין מי יורה עלינו ומתי, אטיט קצת מפחד אבל סומך על ווד ואו. יינג המנהיג (המכונה "הדיקטטור") שתמיד נראה זועף – כלום לא מזיז לו – רק אכפת לו לעבוד טוב ומהר, שכולם יהיו מאוחדים ומה שיגיע יגיע, ולכן הוא לא נלחץ. תאכלס, זו בעיקר אני שלחוצה ודואגת כמו אמא אווזה. 

והכי חשוב! שואלים כל בוקר "מתי מנו חוזר ארמי?" (מילואים). הם מעריכים את הישראלים שלא משנה באיזה גיל, כשקוראים למילואים, כולם מתייצבים.

"קומנדו תאילנד" מונה 13 גברים. המבוגר בהם הוא צ׳יט בן 45 והצעיר הוא טאי בן 28 והם עובדים מדהימים, מוכשרים בעלי מוסר עבודה גבוה, טובי לב ולרובם יש משפחות, כך שהגעגוע קשה עם חמש שנים ולעיתים יותר, הרחק מבני משפחתם. 

״זה הסבב השני שלי בישראל", מספר צ'יט. "הסבב הראשון היה קשה אבל בניתי בית יפה וראוי למשפחתי ועכשיו הבנות המתבגרות שלי רוצות אייפון אז הן שלחו אותי לכאן שוב״, הוא מחייך. טון: ״אין יום שאני לא מתגעגע למשפחה ואני אפילו נרדם בשיחת וידיאו הביתה, אבל ההקרבה שווה את זה וכיף פה".

בוי: ״כשאסיים חמש שנים אשוב הביתה, למרות שטוב בישראל". אס: ״חשוב להיות שמח למרות הכל ואולי אסע לחופשה בתאילנד אם יהיה קשה. הכל בסדר". אטיט: ״אני מתגעגע לחגים בתאילנד, הם הכי טובים בבית". 
לצד הגעגוע הם יצרו להם קומונה חמודה בוויב תאילנדי לגמרי, עם גידולים תאילנדים, ברווזים ותרנגולות ומלא סטיקי רייס ואוכל שעוקף כל מסעדה של מחתרת או בית תאילנדי.

הנגרים והרתכים מביניהם דאגו לשפץ ולארגן את המגורים עם כיסאות ושולחנות, גשר וערסלים מבמבוק, חדר כושר מאולתר ואפילו נחל קטן בגינה הסודית. הם דאגו לטלוויזיה עם ערוצים תאילנדים וחשוב להם מאוד לשמור על איכות חיים גבוהה במגורים (כולל תמי-4 ומפיצי ריח) וזו פשוט גיחה לתאילנד.

הם מצוידים באופניים חשמליים ומפה ונוסעים אפילו לים, לקניות ואירועים במושבים אחרים וחלקם משוגעים לשופינג בגן שמואל, בעוד העצלנים שבהם קונים בעלי-אקספרס. 

לידיעתכם: שכר ממוצע בכפרים הנידחים בתאילנד עומד על 1,500 ש״ח לנפש ולכן רבים בוחרים לעבוד במדינות אחרות במשך כמה שנים, כשישראל בראש המדינות המבוקשות בגלל התמורה.

ולסיום גילוי נאות-  כשהייתי קטנה נעלבתי מאוד כשחשבו שאני עובדת זרה. ראיתי בזה משהו שקוף, אולי נחות וממש סלדתי מכל אינטראקציה עם עובדים זרים, שחלילה לא יחשבו שאני זרה. 

היום אני מבינה שהם ממש לא נחותים וממש לא זרים (לפחות לא לי) ואני מכבדת אותם ואף שוקלת לעשות הסבה לתאילנדית – כי בשבילי זו מחמאה.

אני מעריצה אותם ואת הכוח שיש להם, ההקרבה למען המשפחה ומוסר העבודה שאני לא מגיעה לרבע ממנו. אני גאה בהם, הם ראויים להערכה והם ממש הפכו להיות כמו אחים עבורי.

ההצצה הקטנה לקומונה התאילנדית בקצה הקיבוץ גם משקפת לנו את העובדה שהתאילנדים הם שותפי גורל שלנו בטוב וברע ובלעדיהם היה ענף החקלאות ברמה הארצית קורס מזמן, כי אין מספיק צעירים או בעלי זיקה לחקלאות שיחזיקו את הענף. אז תנו הרבה כבוד וקפונקה לתאילנדים ושרק נהיה שמחים בחלקנו ונחייך כמו שהם אומרים.