פניתי למאיה ועופר כדי לשמוע מהם על המסע המרתק לגבעת-חיים איחוד. 

מאיה שקדי-חגי, בתם של בלהה וגידי שקדי, הגיעה לגח"א עם אמה מקיבוץ יד-מרדכי בגיל שנתיים, גדלה פה וחילקה זמן רב בין האורווה והמחול. אחרי שנת שירות בפנימייה שיקומית בתל-אביב, שירתה בצבא כמש"קית ת"ש בבא"ח נח"ל, שם הכירה את עופר – בן יגור שאמו במקור מגח"מ, כך שהיה בסביבה הרבה לפני שהכיר את מאיה.  

אחרי הצבא גרו כשנה ביגור ומאיה עסקה במחול, בסדנה להכשרת רקדנים בחיפה, בזמן שעופר עבד בניידת שידור שצילמה אירועי ספורט ומוסיקה. לאחר מכן טיילו בהודו וניו זילנד וחזרו לארץ ללימודים. 

מאיה למדה עבודה סוציאלית בספיר ולאחר מכן סיימה תואר שני בטיפול ממוקד טראומה באוניברסיטת תל אביב. "התחלתי לעבוד בהוסטל לבריאות הנפש ועבדתי גם עם אוכלוסיות שנחשפו לטראומה ותחלואות כפולות וגם במרכז להתמכרויות במסגרת שיקום האסיר". 

עופר למד כלכלה ומנהל עסקים בבן גוריון ובמקביל עבד במשרת סטודנט באינטל קריית גת. בסיום הלימודים עברו לתל אביב ועופר החל את דרכו בסטארט-אפ צעיר שעסק בשירותים דיגיטליים לחברות קמעונאיות ויצרנים גדולים. החברה הצליחה מאוד ועופר ניהל צוותי עבודה ופיתוח וכן ופרויקטים בארץ ובחו"ל.  לאחר כארבע שנים, קיבל הצעה לנהל את פעילות החברה באסיה, כולל רילוקיישן בסינגפור.  

"היינו הורים צעירים מבולבלים עם תינוקת ראשונה", הוא משחזר. "לי בכלל היה בראש מעבר לאירופה או ארה"ב ולא חשבנו על אסיה. החלטנו ללכת על זה ולצאת להרפתקה המשפחתית ובבת אחת השתנה כל הנוף ומצאנו עצמנו במדינה בה כולם מדברים אנגלית במבטא סיני כבד". 

מאיה: "לא היה לי מושג כמה רחוק זה, גיאוגרפית ומנטלית. בראש שלי זה היה עניין של שנה-שנתיים וחזרה לקיבוץ כמקום אידיאלי לגדל ילדים ליד ההורים שכבר אז התגעגעתי אליהם וגם לחברות שלי ולקהילה שזכרתי לטובה ורציתי להיות חלק ממנה. רק התחלתי להבין מה היא אמהות ולא היה לי קל שם, ללא 'פינה חמה' של הקיבוץ, לקח לי זמן לבנות את הפינה החמה שלי וזו הייתה גם הזדמנות לשבור תבניות בהן הייתי שבויה שנים".  

עופר מספר כי הם "התגלחו" כמעט על כל נושא חדש. "ללא כל נסיון בהורות או טיפול בילדים, המזרח היה חדש ובלתי צפוי וחייב הסתגלות משפחתית, תפקודית ומקצועית מהירה, עם תינוקת בת שישה חודשים ללא מערכת תמיכה משפחתית או אחרת".  

מאיה: "הכל שם אורבני, מתקדם, נקי ונוצץ, כמעט ביוני. העבודה של עופר דרשה נסיעות רבות והיוותה קפיצת מדרגה בשבילו. בלעדיו, עם אלמה על המנשא, הסתובבתי ברחבי האי עם המתווכת לחפש דירה. ללא שינה בלילה, להסתובב בעיר החמה והלחה זה היה פשוט מתיש. הייתי צריכה ללמוד להשתמש בתחבורה ציבורית, למצוא מקום לגור, לרהט בית, לעבוד מול הבנק ולעשות קניות בסופר. הכל היה חדש ושונה. אבל יש שם קהילה ישראלית חזקה ומגובשת, מה שעזר לי מאוד". 

לאחר כמה חודשים הם התייצבו בדירת הקבע, עם עוזרת נהדרת מהפיליפינים שגרה איתם ועזרה עם אלמה ובכלל למאיה והפכה לחלק מהמשפחה.

"היא הייתה 'אוויר לנשימה' עבורי במיוחד כשעופר היה בנסיעות וטיסות הרחק מהבית. לקח לי זמן לסמוך עליה ולשחרר, כי במידה מסוימת היא גידלה את אלמה מגיל שמונה חודשים. גם כשעופר היה באי הוא היה מגיע בערב, כך שלא יכול היה לעזור הרבה", נזכרת מאיה.  

כשהמצב נרגע, מאיה חיפשה את עצמה והחליטה לשלב תחביב גדול וללמוד הוראת פילאטיס. "המורה שלי ממש לחצה עלי לעשות קורס מדריכות פילאטיס, כדי שאוכל להחליף אותה בהקדם וכך החל חלק משמעותי מחיי שם. לאחר שעשיתי מספר קורסים בתחום, לימדתי פילאטיס ומצאתי בזה הרבה עניין וסיפוק. הקמתי עסק ולמרות חששותיי, לימדתי באנגלית והיה לי טוב עם זה. שמתי את העבודה הסוציאלית בהקפאה ודרך ההדרכה, יצרתי קשרים עם אנשים מדהימים מכל העולם, תוך הרחבת המעגל החברתי שלנו באופן משמעותי. עכשיו אני גם מבינה איך התחום הזה משתלב עם הטיפולים בטראומה שאני מעבירה, כעת כשחזרתי יותר לעבודה הסוציאלית בארץ". 

בסינגפור אין כפרים ואין חקלאות, אין פארקים טבעיים אך יש גנים בוטניים מדהימים. זו ארץ הגדולה אך במעט מגוש דן ובה אוכלוסייה בגודל של ישראל. הבנייה מתוכננת מאוד וידידותית לתושב והנקיון "הוא משהו שלא-מן-העולם הזה". 

המשפחה גרה בקהילה הבינלאומית והמקומיים גרים בדיור ציבורי ברמה ממש טובה. "עד כמה שהתרשמנו – אין שם עוני ואין פשע. הכל מסופק לאזרח, החל מדיור, חינוך, בריאות ועד תעסוקה ותרבות ללא דופי. אנשים עובדים קשה, אך מתוגמלים בהתאם". (הערת מערכת: סינגפור היא אוטוקרטיה. מבחוץ הכל נוצץ, אך מבפנים פחות. את העניינים מנהל אגרוף ברזל, כאשר כל סטייה חברתית, התנהגותית או פוליטית מטופלת בידי האגרוף הזה).

"אלמה הלכה לגן דו-לשוני – אנגלית וסינית, שהיה לימודי מאוד ולא מספיק חווייתי לדעתנו, בניגוד למקובל בקיבוץ. היא הסתקרנה והייתה מגיעה מהגן עם שאלות שהם לא תמיד ידעו לתת להן מענה. הגן מתוקתק ואין שם מצבים בהם הגן סגור מסיבות של מחלת אנשי צוות, שביתות או נסיבות מיוחדות שאנחנו מכירים כאן. רק בקורונה היה חודש ללא גן".  

לאחר כשנה וחצי בסינגפור פרצה הקורונה והסיטואציה השתנתה משמעותית. בפועל, היא קודם כל אילצה את כולם להישאר לעבוד מהבית.  

עופר: "כך גם נחסמה האפשרות לטייל שחיפשנו ברילוקיישן ועליה חלמנו כשעברנו לשם. העבודה מהבית והקורונה הכניסה אותי למעין מנהרה שהיה בה קידום מקצועי אך הקשתה עלי מאוד. היו ימים שלמים שלא יצאתי מחדר העבודה שלי". 

מאיה: "בשנתיים הראשונות, לא הגענו לישראל, הרבה בגלל הקורונה וזה לא היה פשוט, כשבלהה וגידי הגיעו פעם אחת לביקור לפני הקורונה. לאחר הכניסה להריון השני בתקופת הקורונה, לא יכולנו לטוס והיה לי קשה מאוד עם הגעגועים למשפחה ולארץ. כשבאנו לביקור של שבועיים (שנמשכו חודשיים) הבנתי אפילו טוב יותר כמה המשפחה והארץ חסרות לי". נורי נולדה בשנת 2021 בסינגפור, מיד אחרי שכל המשפחה יצאה מבידוד של שבועיים בחדר במלון.  

עופר: "באותה העת נכנסה החברה בה עבדתי לקשיים כמו כל עולם ההייטק. לא הייתה התפתחות משמעותית והתחלנו לקצץ בכח האדם וכך, לאחר כמעט שמונה שנים של עבודה בחברה, סיימתי שם ויצאתי לדרך חדשה".  

כאמור, בסינגפור קיימת מערכת אגרסיבית מאוד עם משמעת קיצונית. אסור להתווכח או לקרוא תגר על הכללים. "אתה מקבל המון, אבל גם מקריב לא מעט והרבה פעמים הייתי שואל את עצמי מה עדיף בחיים".  

בעוד שלעופר היה ברור שהוא לא נשאר שם, למאיה היה קשה יותר הוויתור על החיים שבנתה שם. "ההחלטה לחזור בשלב בו התקדמתי בעבודה בפילאטיס ונוצרו לי אפשרויות נוספות להתפתח שם כשהבנות 'מסודרות' – הייתה קשה. היה גם קשה לנתק את הקשר הקרוב והחם של הבנות עם החברות מהגן ובמיוחד מהמטפלת שלהן. אך הכיוון היה ברור: אמנם הייתה לנו חבורה של אנשים מדהימים שהיו העוגן החברתי שלי שם, אך עדיין זה לא קרוב למשפחה וחברים בארץ ובקיבוץ". 

הם עברו לתאילנד ובילו כחצי שנה על האיים. "הבנות נכנסו לגן תאילנדי, מאיה עשתה הרבה יוגה וקיבלנו את המנוחה שהיינו צריכים אחרי ריצה מטורפת", מספר עופר. "כשעברנו דרך קופנגן בדרכנו לישראל, פגשנו שם ישראלים רבים שנמצאים שם כבר מתקופת המחאה החברתית ואחרים שהרגע הגיעו וחיפשו מפלט מהקשיים בישראל. כל הזמן אמרו לנו 'למה אתם חוזרים?'. היינו ממש חריגים בכיוון שלנו לישראל ובשלב מסוים חשבנו שאולי באמת אנחנו משוגעים".  

כשחזרו נכנס עופר שוב להיי-טק ומיה שבה לקריירה בעבודה סוציאלית במרכז "הילה" לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בנתניה. היא גם ממשיכה בהדרכת פילאטיס, מתמקצעת בשני התחומים ומקווה לשלב ביניהם מתישהו בעתיד.  "יש לנו כאן מעגל חברתי הכולל משפחה, חברים, שכנים וקהילה קרובה שהרגישו לנו הבית ותחושה זו הופנמה מהר מאד גם אצל הבנות". 

עופר עדיין ממליץ למי שיכול – לעשות את הגיחה לחו"ל, לראות עולם ולצאת מהבועה כדי לחוות ברמה האישית והמשפחתית. "את אלמה זה הפך לגמישה וסתגלנית, דבר שהקל עליה במעברים ופתח לה את השקפת העולם לשוני וסיטואציות אחרות כבר מגיל צעיר מאוד". 

במלחמה הצטרף לכיתת הכוננות בגח"א לאחר שלא נקרא למילואים. "היה לי קשה מאוד לשבת על הגדר והפעילות למען היישוב עזרה לי להשלים עם עצמי. הכרתי חברים ותושבים מהקיבוץ ונזכרתי מהר מאוד מה היה כל כך חסר לי בשנים בחו"ל. זו גם הזדמנות טובה לשבח את כיתת הכוננות והאנשים הפועלים בה. מהר מאוד הצלחנו להרים מערך הגנה מתפקד הכולל ציוד ואימונים ברמות גבוהות. עד עכשיו אני מופתע לטובה ממספר המתנדבים, שהגיע ליותר מ-60, מה שמעיד על כוחה של הקהילה והאכפתיות של האנשים". 

לאחרונה הוא סיים את עבודתו בחברת המחקר והחליט לעשות שינוי. "הכיוון החדש שלי מתמקד בנפש וברצון להנגיש ולשפר את הדרך בה אנו עוזרים לעצמנו ולאחרים. אני מקווה לאפשר יישום והטמעה של טכנולוגיות מתקדמות בעולם הטיפול הנפשי והשיקומי, כשבימים אלה אני מקדם כמה פרויקטים ויזמויות עסקיות וחברתיות בתחום. אחת מאותן יוזמות היא עמותת 'אנפה', היוזמה שקמה בקיבוצנו לטיפול בטראומה ופוסט-טראומה אצל חיילי מילואים ומעגלי החברה השונים המושפעים מהמלחמה".  

מאיה: "כעת, כשאנחנו כאן, אחרי כל מה שעברנו, אני מרגישה שאין לי מקום אחר מלבד ישראל ואני יודעת, כמו שידעתי תמיד, שגבעת חיים היא הבית שלי וכאן אני רוצה לגדל את ילדיי. חייבים לשמור על מה שיש כאן. אני חוזרת לקיבוץ בתחושה של הודיה על מה שאנחנו מוצאים פה, בקיבוץ וכחלק מזה".