יורי פרוקופץ עלה ארצה מקישינב במולדובה עם הוריו ואחותו הבוגרת לפני כ-37 שנים. בתקופת מלחמת העולם השנייה שרדה סבתו מצד אמו טבח בו נרצחו הוריה עם 11 אחיה ואחיותיה ממש מול עיניה וכילדה חיה במשפחה נוצרית וכך שרדה. עליית המשפחה ארצה נבעה מהאנטישמיות המשמעותית ורצון ההורים שיורי ואחותו יגדלו הרחק ממנה. 

המשפחה השתקעה בשכונת דורה בנתניה. לפי יורי, מדובר בשכונת-פשע, אך הוא יצא מהשכונה וממה שהיא מייצגת לדרך חדשה וכבר בגיל צעיר, לאחר שסיים שבע שנות לימוד, עבד לפרנסתו כדי לא להיות לנטל על הוריו. אביו היה רצף בחברת בנייה גדולה ואימו הייתה קופאית בסופר, בעוד שבמולדובה עבדה כמנהלת חשבונות.

הוא הפסיק את לימודיו לאחר כתה ז' ולמד טבחות בשנות התיכון ואז קיבל דירוג שהיווה את תחילת דרכו המקצועית. כשהגיעה השעה לשירות בצה"ל, סירבו לגייס אותו, למרות שעם פרופיל 97 רצה להיות חייל קרבי. לדבריו זה קשור לחברה בה גדל כנער, שלא טיפחה ערכים של התנדבות ליחידות קרביות ולבסוף שירת כטבח בחטיבה 900 שהפכה בהמשך לחטיבת "כפיר".

הוא התחתן עם קטי שעובדת כמנהלת משאבי אנוש במפעל "מרכבים" באז"ת קיסריה והם הורים לאדל (7) ואריאל (5) והם עברו לחדרה, שם גרים הוריה. בתחילה עבד במקצועו במלון "העונות" בנתניה והציב לעצמו מטרה ללמוד את כל סוגי המטבחים ולאחר מכן עבד במסעדה חלבית, מטבח קייטרינג, אולמות אירועים מסעדות מגוונות ויוקרתיות, כולל "שגב" המקורית.

בהמשך פיתה אותו חבר לפתוח מסעדה בסין. הם עשו שיעורי-בית, למדו את השוק, רכשו ציוד ומצאו מקום, אך אז קיבל השותף שלו "רגליים-קרות" והם חזרו לישראל, לשמחתו, ללא מימוש של ההרפתקה. לאחר שעבד כשכיר בגן האירועים "ערוגות הבושם" בין חדרה לצומת הרא"ה, הקים מסעדת פועלים מול אגד נתניה, אך כאשר נוכח שאין היתכנות כלכלית ועדיף להיות שכיר בתחום, סגר את המסעדה וחזר לעבודתו הקודמת. 

לפני כמה שנים נמאס לו לעבוד כשף והוא ניסה את דרכו בכיוונים אחרים. "עשיתי הסבה מקצועית. למדתי חשמלאות אך כשעשיתי סקר שוק, נוכחתי שהאופק הכלכלי של המקצוע לא מתקרב לפוטנציאל שהיה לי כשף. בדקתי את האפשרות לעבוד כטכנאי גז. אבל גם שם למדתי שהסיכוי להתפרנס בכבוד מוגבל. לאחר לידת בתנו הבכורה נשארתי בבית עם התינוקת למשך כשנה, עד שעלתה התובנה שכדאי להתקדם וללמוד לדרגת שף סוג 5. זה מה שעשיתי במכללת 'משלב' וכאן היה פוטנציאל שכר גבוה ומיצוי הכישרון שלי". 

באמצע הקורס הציע לו ידיד לבדוק הצעה לעבוד כשף בקיבוץ. הוא הגיע לאלה (זיו) מירון והתקבל לעבודה כשף במטבח החדרוכל ומאז הוא עובד כאן כבר כמעט חמש שנים.

בניגוד לעבודות בהן עשה שתי משמרות וקיבל כסף רב, הוצעה לו עבודה בשעות הבוקר עם שכר נמוך יותר, כך שהוא חוזר הביתה בשעה שהוא יכול להיות עם הילדים ולהינות מכך, ללא הלחץ של שעות ארוכות בהן עבד לפני-כן. גם הקרבה לביתו היוותה שיקול בקבלת העבודה כאן. 

מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" נקרא יורי לשירות מילואים של כחצי שנה במוצב תפוח קרוב לשכם בגדוד 967 אליו סופח כוח גדול של מג"ב. כמנהל מטבח גדול, הוא ניהל הכנת מזון ליחידות המפוזרות בגזרה רחבה, מזון שיועד ל-850 חיילים והוכן במטבח שהתאים ל-200 בלבד.

בחודש הראשון לא היו כלל יציאות לחופשות והיה מאתגר מאוד: הגדודים ביצעו מעצרים, תפיסות אמל"ח ובט"ש, כך שהוא המשיך לנהל את המטבח בגח"א מרחוק, ביצע הזמנות ובחופשות חזר לעבודה פה תוך שמירה על קשר רצוף עם אלה והצוות. אשתו נאלצה להתמודד עם היעדרותו הממושכת כשנותרה בביתם עם שני ילדים קטנים, אך למזלם הייתה התחשבות במצב במקום עבודתה. הוא עדיין טוען כי היה מעדיף תפקיד קרבי במילואים. 

יורי מלא הערכה לאלה, לצוות המטבח ולציבור האוכלים, כאשר המטבח בניצוחו מכין מדי יום כ-500 מנות מזון חם לציבור החברים, תושבים, ילדים ואוכלים מבחוץ המעריכים מאוד את האוכל כאן. הוא מרגיש בקיבוץ ובעבודה כבתוך משפחה אחת גדולה, ידידותית ואוהבת, כך שכייף לעבוד כאן. יורי טוען שבקיבוצים אחרים מסובסד חדר-האוכל, כך שהמחירים נוחים יותר לחברי וילדי הקיבוץ ואין איום כלכלי על קיום המוסד הכל-כך חשוב הזה. "כאן, אנחנו נאלצים להעלות את המחירים כעת, לאחר שמחירי המזון ושאר התשומות עלו באופן דראסטי". 

שאלתי את יורי על התאמת המזון כאן לדרישת הציבור למזון טבעי, טרי ובמידה מסוימת גם נטול גלוטן. הוא אומר כי הקטין משמעותית את כמות השומן באוכל, הוציא את מרכיבי הגלוטן ב-90 אחוזים מהמזון והקפיד להגיש מזון טרי יום-יום, ללא מחזור או שימוש בהפשרת מזון קפוא. לשאלתי על הציוד במטבח, הוא אומר כי בוצע שיפוץ ומערך רכש משמעותי, אך יש עדיין מקום לשיפורים חשובים בחלק מהציוד. 

"בעבר העביר חדר-האוכל מזון לגח"מ והיו ביקושים גם מעין-החורש, אך זה לא הסתדר מבחינה פורמלית. כיום מבשלים עבור מפעלים בסביבה, כולל לימת בגח"מ. ענפי החקלאות המשותפים באיזור קונים מאיתנו אוכל מבושל וגם קבוצות מגיעות, למרות שמאז המלחמה זה הצטמצם מאוד". 

כלקוח מרוצה של חדר-האוכל, שמחתי להכיר את הפנים מאחורי האוכל האיכותי ממנו נהנים רבים מאיתנו, בתקווה שהמוסד הקולינרי והחברתי עם הצוות המשקיע הזה, לא יעלם מחיי הקהילה שלנו.