רוח קרירה ורעננה הכתה בפניו. רעש רחוק של צרורות ושל שלשלאות ברזל. ריח של עשן פלסטי מהול ברמז רקבון ואבק לא מנע ממנו לגמוע נשימה עמוקה. הוא כל כך התגעגע לתחושת הקרירות בנחיריים, לאוויר שאינו דחוס ולח, לנשימה פריכה וחדה. אור הירח חדר מבעד להריסות – פסי אור חלבי שהאירו את החדר. ערימות שברי בטון, שמיכה מאובקת, פחית שימורים חצי פתוחה, כרית, חלקי טלוויזיה, מגש מעוקם, ערימת

בגדים שהוצאו מאיזה ארון. נצנוצים קסומים של כוכבים – שברי זכוכיות – הזכירו לו את השמים שלא ראה כבר חמישה שבועות. למרות שהתגעגע כל כך לשמש, לשמים כחולים וענן, לירוק של עץ או ללילה זרוע

כוכבים, לאורות הבתים לפנות ערב ולים, יותר מכל התגעגע לנשום, עמוק ונקי לנשום באמת. הוא התענג עוד כמה רגעים לפני שנשף את האוויר לאט לאט, מדהים איך פתאום מעריכים דברים כל כך קטנים.

הנשימה השנייה נכנסה לאיטה, מילאה את ריאותיו כליל – תענוג צרוף. אבל הקרירות בנחיריים כבר פחות הורגשה. ענן כיסה את הירח וכיבה את שביל החלב הנוצץ שהיה פזור באבק. הוא הניח את רובה הקלאצ'ניקוב על הרצפה והוציא את הבקבוק מהתרמיל. דפנות הפלסטיק היו יבשות. כבר ימים שהוא מייבש את הבקבוק. שומר את הפקק בכיס ודואג שלא יכנס אבק או עפר לבקבוק. הוא הרים את הבקבוק לחלון הפרוץ ממנו הרגיש את הרוח נכנסת, פתח את הפקק האדום ולחץ על הדפנות – מועך אותן ומוציא את שאריות אוויר המנהרות. ריח טחב עלה באפו, מהול ברמז של ריח חלב חמוץ, כנראה מהחדר ההוא. אחרי שווידא שכל האויר הישן נלחץ מחוץ לבקבוק, החל להחזיר אותו לצורתו. מספר לחיצות והבקבוק חזר להיות בקבוק. פינה אחת התעקשה לא לחזור להיות קמורה ומסודרת ואחרי כמה נסיונות ויתר עליה. לרגע אחד כשהחזיר לבקבוק את צורתו, ממש ראה את האוויר הצלול היקר נשפך לתוך החלל שנוצר – זהב שנוצק לתבנית. הוא התפנה לטפל במטען שהביא איתו. כבר מדמיין את שלוק האוויר שייקח מהבקבוק מחר, כשיחזור למנהרות הלחות. נשימה אחת ביום הוא הקציב לעצמו. נשימה אחת נקייה וצלולה. ואז שמע את הדיבורים ממש מתחת לחלון, פחות ממטר ממנו – ממש מעבר לקיר. זיעה קרה שטפה אותו. עברית, ללא ספק.

"אחי – הכי חשוב לא לשים את הגבעולים. תכל'ס זה מה שלוקח רוב הזמן, להוריד את העלים מהגבעולים, אחרת יוצא מר וגם לשים מלא שמן זית. מלא. אל תתקמצן. אל תדאג זה מתכון מנצח. אה – ופולסים קצרים בפוד-פרוססור, כדי לא לחמם את זה יותר מדי. טוב תקשיב, אני צריך לסיים, מתפנה לפסטו שלי, יש לי עוד איזה מליון עלים להפריד. אז יאללה, ביי ואל תתבייש להתקשר אם אתה צריך. נתראה מחר".

חמוד הנמרוד הזה, מכין לחברה החדשה שלו פסטו. זה כבר נהיה טרנד אצלנו בפלוגה. הצצתי בשלוש חבילות הבזיליקום שעוד נותרו לי. כבר 23:30 בלילה, יש עוד משהו כמו 40 דקות עבודה לפחות ואז עוד עשר דקות לכלים ואז לארגן שוב את הצ'ימידן ואולי קצת לבהות בטלויזיה. לא נורא, מחר באוטובוס בדרך לכיסופים אוכל להשלים קצת שינה.

מאז שפרצה המלחמה, כל פעם שהגעתי הביתה זאת הייתה המשימה שלי – להכין את הפסטו. לפסטה, לסנדויצ'ים של הילדים, זה אחד מאבות המזון פה אצלנו, במיוחד כשאני במילואים. קירבתי את האצבעות לאף, הן כבר השחירו מרוב בזיליקום, אבל איזה ריח. לא סתם קראו לזה בעברית "ריחן". טוב שקניתי אותו רק היום. אחרי יום-יומיים במקרר הבזיליקום כבר מתחיל להשחיר וזה אף פעם לא בדיוק אותו דבר ועכשיו כבר באמת אין ברירה וחייבים להכין הכל הלילה – הרי אחרי שמפרידים את העלים מהגבעול תוך שעה-שעתיים זה גם כבר לא אותו דבר.

תמיד הפליא אותי הקסם הזה שנקרא פסטו. כאילו לוקחים את הארומה המטורפת הזאת, מכניסים אותה לתוך צנצנת וכולאים אותה שם. דמיינתי את ארוחת הערב מחר, כשאהיה זרוק בתוך נמ"ר בדרך פנימה – ופה על השולחן הם יפתחו את הצנצנת וישחררו את הג'יני הזה והריח יעלה מהצנצנת לכפית העמוסה, שני שדי-ארומה, ראשם בתקרה ורגליהם בכפית ובצנצנת, מניקים את קערת הפסטה או את פרוסת הלחם בארומה טרייה.

הקטן בוכה. הוא רצה להשאר פה רק עוד רגע, עטוף בפוך, בין כריות רכות, מנסה להצמד לחלום ולחוסר המודעות עוד קצת. אבל הקטן בוכה – הקול כמו שאב אותו החוצה מתוך הרכות, מתוך השינה. מיד חזרה גם המועקה בלב והגוש בגרון, נאמנים כתמיד מאז היום ההוא. מרפים רק באותן חלקיקי השניות שבין השינה לעירות. מנורת הלילה הכתומה האירה את החדר. קצת אור ירח חדר דרך הוילונות הארוכים והשתקף במראה שעל הארונות.

הוא הרים את הקטן בעדינות, עוטף את כולו בחיבוק. לא רטוב, אין ריח של קקי, הבכי הרך המשיך. "רגע מתוק, רק רגע, אתה רעב? בוא נלך להכין לך משהו". הוא לקח את הקטן על הידיים וניגש לחדרון הכניסה, מפעיל את הקומקום החשמלי. זה לא היה ממש חדר נפרד, מעין מבואה עם מקרר קטן ושידה עם קומקום ושתי כוסות קפה קטנות מדי, כמה תיונים, סוכר וקפה בשקיקים מאורכים. חדר מלון טיפוסי.

הוא פתח את המקרר הקטן ואת דלת המקפיא ולמרות שכבר ידע מה יראה בפנים, הוא הסתכל שוב, בפעם המיליון, על שבע השקיות הנותרות. חישב שוב כמה ימים עברו מאז הוא או היא, הוא לא זכר, העבירו את הנוזל היקר מהבקבוקון לשקית – לא מאבדים אף טיפה, כשברקע הצלילים המונוטוניים של המשאבה. כמה ימים עברו מאז סגרו את הזיפ-לוק שעל השקית וכתבו עם טוש את התאריך ושוב – בפעם המיליון – להיזכר כמה זמן זה בכלל מחזיק בהקפאה ושוב לחשוב איך 36 שעות במקפיא בלי חשמל ועוד שעתיים בצידנית משפיעות על זה. שוב, בפעם המיליון, לחשוב אם להפשיר או לתת שוב פורמולה, כמה זמן זה יחזיק ומה אם יתקלקל? ומה אם הטעם של הקטן ישתנה והוא לא ירצה את זה? והחרדה מהרגע הזה שבו יפשיר את השקית האחרונה. הוא סגר את המקרר. "בוא מתוקי, אבא יכין לך בקבוק". הוא פתח את המכסה של הצנצנת ומדד כף של פורמולה.

יאללה, עוד פולס שניים של הפוד פרוססור וסיימתי. צריך כבר לקנות מכתש ועלי כמו המקצוענים, כמו שהיה לי פעם וכמו שמכינים פסטו כבר מאות שנים בליגוריה. רק שאולי בליגוריה הם כבר למדו שלא כדאי לתת לילד לשחק כדורגל בתוך הבית כשהמכתש מונח על השולחן. אבל פתאום, בכי חלש מהחדר, הקטנה התעוררה מהרעש.

אני נכנס, סוגר את הדלת בשקט, ממשש את דרכי למיטה לידה ונשכב. שוקע לתוך המזרן, לתוך ערימת הכריות הרכה, מתכסה בענן הפוך המחמם. נותן לעיניים להתרגל לחושך. האור הכתמתם שמאיר מתוך ה-29 שכתוב במזגן הוא הדבר היחיד שמאיר את החדר. הכל חמים ורך ושקט.

"אבא אפשר עליך?".

"בטח קטנה, בואי".

לוקח את הגוף הקטנטן, מניח אותה עלי עם הראש על החזה ומכסה בפוך. תוך כמה שניות קצב הנשימות וקצב הצלילים המתוקים מהמוצץ מסגירים שנרדמה. עם הגדולים זה כבר לא קורה. אני מתמסר לרוגע ולרגע. אושר צרוף והמון אהבה. רגע נדיר ומזוקק זולג לתודעה ומשקה אותה באושר. אז עולה בי שוב הקול הזה: איך? איך אני פאקינג מסכים לסכן את כל זה? איך?.

התקדמתי עוד כמה צעדים ונצמדתי לקיר. העפתי שוב מבט קדימה ולצידו השני של הרחוב ההרוס לראות איפה התמקמו שאר החבר'ה. עבר זמן מאז הלכנו בלילה. הנה המפקד, הנה נמרוד הקשר ממש לידו, הנה עודד ושם מאחורה שאר הכח. הרמתי את המבט ואת המקלע וסרקתי את חלונות הקומה השנייה שממול, מחפש תנועה או משהו חשוד. כמה ציקצוקים של נמרוד החזירו את מבטי לחוד. חוזרים לתנועה. עוד כמה בתים ושוב עצירת ניקוי. נצמד שוב לקיר ויורד לכריעה מתחת לחלון, חצי נשען חצי לא. פתאום שומע רעש מתוך החדר, ממש מעבר לקיר. אי-אפשר לטעות, כאילו מישהו דרך על בקבוק פלסטיק.

אם הבנתי נכון בתדריך, לא אמורים להיות כאן כוחות שלנו, הרי כבר עברנו את ציר "שימור" מערבה והתושבים כבר מזמן לא פה. מעיף מבט על הבית ומיד מזהה שהוא לא היה אף פעם "בית בהגנה". הרי אפשר לזהות אותם בקלות. אז זה לא כוחותינו. זיעה קרה שוטפת אותי. שם קנה לחלון ומסמן לנמרוד שיבוא, אבל בשקט.

"אחי, עברנו כבר את ציר 'שימור' – נכון? אני לא שיכור?", אני לוחש.

"למה? מה?"

"שמעתי מישהו בבית, רק לוודא שהוא לא שלנו. אז עברנו את 'שימור', נכון?"

"מתי עברנו? אתה בטוח?"

"נו – ליד הבית עם הקשתות".

"ואללה – לא יודע, כל 'שימור' הזה כבר הרוס לגמרי, כמו כל הצירים כאן. אבל נראה לי שאתה צודק".

"טוב, יאללה, תכין רימון, אבל בוא רגע נוודא שזה באמת לא כוחותינו". נמרוד מוציא רימון. מזל שיש לו פאוץ' בלי סקוץ'. מביטים אחד בשני ואז פועלים. "מי זה בפנים? מישהו שלנו? צה"ל!", אני צועק. אין תשובה. אבל יש מישהו בפנים והפעם גם נמרוד שומע. "קיפול, קיפול, רימון!". נמרוד זורק את הרימון פנימה. צעקה מופתעת נשמעת בערבית מהבית. "21, 22, 23". בום גדול. הרימון התפוצץ.

היא תשב בשולחן מול הבקבוק והצנצנת והטישו. העיניים בטח אדומות. זה יהיה היום בו היינו אמורים לפתוח אותו. 15 שנים שכב בארון, האם השתבח? או החמיץ? לא ידעה, נזכרת ביום בו נקנה. "אם לא יחמיץ – שיחקנו אותה ואם כן, באסה, בכל זאת 300

שקלים. אבל אז נצטרך לחשוב אם זה מסמל משהו, אם לא נצחק על זה, נדע שצריך לעשות חושבים". עכשיו אולי היין השתבח בבקבוק ואולי לא, אבל בחוץ הכל נשבר. השתבח ואז נשבר, היא תחשוב.

ובצנצנת הפסטו כבר משחיר קצת, זכרון אחרון ממני. לאכול או לא? מה הטעם לשמור אותו עוד? זה כבר לא יהיה זה. אולי לעשות טקס אכילה עם הילדים מחר? ואולי לא כדאי? שיישאר להם הזכרון של הטעם הטרי.

"תחנות בקבוק, כאן קודקוד. מזכיר עוד 20 קטנות כוננות עם שחר. נא לאשר לפי סדר".

הקשר החזיר את חוט המחשבה שלי למציאות, ככה זה בשמירות תמיד, אבל הפעם קצת הגזמתי עם המקאבריות. רק עוד שבועיים והתאריך באמת יגיע. עד אז אני כבר אמור להיות בבית, נפתח את היין ביחד. מעניין מה איתו באמת ומה יהיה איתנו אחרי כל הסאגה הזו ואז עוד כמה דקות בלי דיבור בקשר והקשר בחוט של המחשבות נפרם והן שוב נודדות.

חוזרת התמונה מאתמול בלילה: החדר היה מלא עשן, תמיד יש אבק ועשן אחרי רימון אבל הפעם הוא הדליק שם משהו. רק נתנו כמה כדורים מהדלת והצצנו, אי אפשר היה להכנס בגלל ענני העשן הסמיך. על הרצפה הייתה דמות – גופת המחבל בתנוחה עוברית, אוחזת משהו בשתי הידיים. לידה מונח קלאצ'ניקוב ובפינה משהו שנראה כמו מטען קטן. מזל ששמעתי אותו לפני ששמע אותנו. אולי בגלל זה התחלתי עם המחשבות של "מה היה אם". לא ממש ראיתי את הפנים שלו ודי שמחתי מזה, אבל כן הצלחתי לראות דרך העשן את הבקבוק שאחז, כמעט חיבק – כבר מתחיל להתקפל מהחום. הוא החזיק אותו צמוד לפה בשתי ידיים, כאילו ניסה לינוק ממנו. בגלל המטען ניתקנו מהר והתרחקנו, הבית עדיין מעלה קצת עשן עד היום והתמונה נשארה איתי בראש.

היא שכבה במיטה בעיניים פקוחות. נזכרת. חדר לח וטחוב ואוויר שמוחזר כבר ימים ארוכים בנשימות והבל פה ונשימות חוזרות שוב ושוב ושוב ותחושת הפחד התמידי. והזעם וריח חלב חמוץ שליווה אותה לכל מקום. פונה כל כמה שעות לקיר ומשקה את הפינה, שופכת חיים לעפר. הטיפות נושרות כמו ענבי-חלב, פוגשות בחול והופכות לצימוקי-אדמה קטנים. אפילו בקבוק הוא לא הסכים לתת לה, יום אחרי יום, הקפידה לא לפספס. לפעמים היא חשבה שזה מה שהחזיק אותה בחיים שם, כי ממש לדמיין את הקטן לא העיזה.

ועכשיו פה במלון, במקפיא נחות להן שבע שקיות מאז, מקודם, מהעולם שלפני כל זה. מעניין מתי יחליטו להיפרד מהן ויזרקו אותן כבר. הרי היא פה. היא חייכה. ניתקה אותו בעדינות, פתחה את הסוגר השני בחזייה והעבירה את הקטן לשד השני. הוא מלמל משהו והמשיך לינוק, חצי ישן.