שלום חברים,
בבתוכנו האחרון "בדבר המערכת" נרשמה הערה לגבי דבריו של גידי שקדי על אסתר נתיב ז"ל. בכאב ותחושת אובדן גדולה כתב גידי על הפרידה שלו מאסתר, על מאבקיה האישיים במחלה ארורה ועל מאבקיה למען הסדר הציבורי והחברה לתפיסתה ומתוך ידע רב. כתגובה ציינו העורכים כי זו אינה הפלטפורמה לדבריו של גידי. אז כן זו כן הפלטפורמה (מילה איומה) וזה כן המקום להספיד את אסתר ולספר עליה. ומותר להגיד ומותר להתווכח ומותר לא להסכים. אולי דווקא הערה זו של עורכי העלון, "זו לא הפלטפורמה", משקפת משהו שקורה לנו כקהילה. אסור להשמיע קול אחר המתפרש נגד הממסד ותומכיו הדתיים אם תעשה זאת תיפגע. חופש הביטוי נגמר? למה? למה אסור להתווכח למה אסור להתריע, להתריס ולהלחם על האני מאמין שלי, שלך של כל אחד ואחת. הרוב יצביע והרוב קובע. והדרך כל עוד היא תרבותית ועל פי חוק וביושר ולא בהפחדות, גסות רוח ונקמנות מותרת וראויה.
גם אני כתבתי על אסתר על עוז רוחה, על תנועת הראש הקטנה המקשיבה, על תנועת הראש הקטנה החורצת דין (לא אישה קלה אסתר) ועל החיוך המתלווה לתנועת ראש אחרת. ועל המחיר אותו שילמה. ועל ועל, אבל אחרי גידי אצמצם.

אסתר הייתה מורה ומחנכת אני הייתי המורה לתנועה. עבדנו במקביל בצריפים של בית ספר משגב הישן. ואחר כך גם התרחקנו. ואחר כך אסתר הייתה המורה שלנו ב"חוג לספרות לחברים" כאן בחדר העגול במזכירות, אותו חדר בו שימשה שנים רבות כרושמת הפרוטוקולים של המזכירות. מאוחר יותר הייתה חלק ממחשוב המערכת וכמובן הציעה והגישה את עזרתה לכל אחד ואחת. אסתר הכירה את נבכי ההנהלות וההחלטות ואת חוקי המקום עוד מימי יענקלה הראשונים, דיסקרטית ואמינה. למישהו לא היה נוח בנוכחותה החריפה והיא פוטרה.
נחזור לאסתר המורה היא מלמדת אותנו שיר של לאה גולדברג שיר פרידה, בסוף השיר הפסוק "זו הטיפה שעל ידי נותרה אולי בכל זאת זו הייתה דמעה". רובינו תלמידיה חשבנו שהמשוררת היא זו הבוכה וזו דמעתה שלה, אך לא כך הוא. אסתר פקחה את עינינו לראות את השיר. לאה גולדברג מקווה שזו דמעתו של מי שעזבה, שגם הוא אבל על הפרדה באותו יום ערפילי.

נפרדנו כך / לאה גולדברג

נפרדנו כך,
היטב היטב חרה לי
הערפל בינינו כחומה
זאת הטיפה
שעל ידי נותרה לי
טיפת סגריר ודאי היא,
לא דמעה.

לדור הזה
הבכי הוא כלימה
הוא לא יבכה
על אהבה גוססת
ביום הדין
ובלילות החסד
אדיש וגא
הוא לא יוריד דמעה.

נפרדנו כך:
הרחוב המה המה
דחפני איזה הלך
ומנגד הערפל תלוי כהינומה.

מאין בליבי חדווה חוגגת,
אולי בכל זאת
זו היתה דמעה.
גם אנחנו עזבנו את אסתר לא הגנו עליה, לא דרשנו לגלות ולאתר מי כתב לה, מי שם שקית אשפה על גג האוטו שלה (שתדע לה ותסתום כבר) מי ניסה לשלוח אותה אל פאתי המחנה לא לאפשר לה להיות מעורבת רשמית בעשיה (עשיה שהיא עצמה יזמה). ועכשיו שהלכה לעולם על כף ידו של המקום הזה אולי בכל זאת זו הייתה דמעה, הפסדנו.
כולנו הפסדנו בסוף ובדרך.

בוצי
*חלק מהאנשים שמקבלים מכתבים אנונימיים על מנת להשתיק את קולם, אכן מתקפלים אל תוך הכאב (כמוני למשל) ונאלמים. חלק מנסים להלחם ונעמדים על רגליים אחוריות, משלמים מחירים וממשיכים ויש לא מעט כאלה בתוכנו, בין שאלו חברים מהשורה ובין שאלו בעלי תפקיד "הזוכים" למכתבים אנונימיים. הרשו לי כאן לזכרה של אסתר להגיד לכותבי המכתבים האנונימיים באשר הם – שמעבר לפחדנותם ועליבותם של הכותבים, החשדות מטילים רפש על החברה שלנו כולה ומשבשים את החברות ואת האמון בכללו. אז אולי הגיע הזמן לערב משטרה. אנחנו כשלנו.