אחת המשימות הקשות והאינסופיות שעמדו בפני מדינת ישראל המתחדשת (אני שם לב שהביטוי הזה – מדינת ישראל המתחדשת – אהוב עלי מאוד וחוזר בכל פעם. אולי מפני שאני חרד שסגול השיער וכנופייתו יספיקו לחסל אותה עוד לפני שנספיק ליהנות ממנה). הייתה מיזוג גלויות. מאחר ואנו עוסקים בספרות ולא בפוליטיקה או בסוציולוגיה, לא ניכנס לפרטים "ונחתוך" את הבעיה בקווים גסים ורק מה שדרוש לעניינינו.

בפרטים, כל גלות שונה מחברתה, אין דין גלות תימן כדין גלות עיראק או מרוקו או מצרים ואין דין גלות רוסיה כדין פולין או רומניה, אבל בגדול ובגס, נוצרו פה שתי תרבויות על שני לוחות זמנים – התרבות האשכנזית, שהייתה ברובה חילונית, ליברלית ובעלת הבית ברוב המוסדות והתרבות המזרחית שהייתה, ברובה אמונית, מסורתית, שיוכית וזו "שבאה אחר כך". ספרות חילונית הייתה בניצניה בתרבות האשכנזית ונעדרת כמעט לגמרי בתרבות המזרחית.

בתחילה היה נראה כי בעיית מיזוג התרבויות היא שאלה של זמן וסבלנות בלבד, על אף המצב הקשה, הבלתי אפשרי בעצם, של מדינה קטנטונת (כ-700,000 איש) אחרי מלחמת דמים, בצנע כלכלי חמור הקולטת יותר מפי שניים מגודלה תוך כעשור. האווירה הייתה של תקווה לטוב ובגדול, קבלת דין המדינה ומוסדותיה בכל שכבות האוכלוסייה. התימנים העריצו את בן גוריון והוא ציפה לרמטכ"ל תימני.

לאט לאט החלו לצוף על פני השטח סימנים של בעבוע של הר הגעש. הראשון היה מאורעות ואדי סאליב בחיפה, התקוממות על תנאי החיים של שכונת מפונים בחיפה. אחר כך באו  "הפנתרים השחורים" בירושלים ("הם לא נחמדים" – אמרה גולדה) ייסוד ש"ס, פרשת ילדי תימן החטופים (כביכול?) ובעיניי, שיאה של אי הנחת של העדה המזרחית, היא עליית הליכוד לשלטון בבחירות 1977 והמהפך.

לאחר שהפלגנו בשדות זרים ודרכנו, אולי, על כמה מוקשים (שלא בכוונה רעה) נחזור לשדה שלנו – לספרות. כאמור ורק עד כמה שידוע לי, ספרות חילונית לא הייתה מקובלת על יהודי המזרח מאז שירת החול של תקופת ספרד. אפילו את ניצני הייצוג התרבותי המזרחי במדינת ישראל המתחדשת נטלו האשכנזים: את "סלאח שבתי" כתב אפרים קישון האשכנזי-הונגרי ואת "קזבלן" כתב יגאל מוסינזון האשכנזי-צבר.

לדעתי, אין דבר כזה סופר מזרחי. אדם הוא סופר או לא סופר. מה שאני מבקש כאן הם סופרים ממוצא מזרחי שעבודתם הספרותית רלבנטית ולא בצורה פוליטית או פובליציסטית, להוויית החיים שנוצרה ונוצרת בישראל במורכבותה הכבירה.

אתחיל בספר שפתח בפני את השער: "עקוד" של אלברט סוויסה. מתוך ויקיפדיה: "לספר שלושה חלקים שכל אחד מתמקד בנער אחר בשכונה, כולם ילדים של משפחות מרוקאיות… כתוב בשפה מליצית וסלנג של עולים". אני אהבתי מאד את הספר ואת שפתו המיוחדת.

ספר שני שאהבתי: "שם משפחה" של רינו צרור. הספר עוסק בקורות משפחתו מטריפולי בלוב. הקשרים עם ישראל בדורות השונים. כתוב בשפה נוגעת ללב ואמיתית, תענוג לקריאה. סופר נוסף הכובש את מקומו בעולם הספרות ופעיל מאוד גם כיום, הוא סמי ברדוגו. סופר פורה מאוד בעל שפה ייחודית – "ברדוגית" הדומה בצלצולה ל"עגנונית". מספריו הייתי מציין את "זה הדברים", בן ממוצא מרוקאי נחוש ללמד קרוא וכתוב את אימו האנלפביתית "ויפה שעה אחת קודם" – שבוע בחיי אישה שהשתלבה כביכול.

אני מרגיש כי "קצר המצע מהשתרע" (וטוב שכך), אציין עוד כמה סופרים ששווים את המאמץ.

שרה שילה – "שום גמדים לא יבואו", על עיירת עולים נידחת ומפוחדת בקצווי הארץ. אלי עמיר, אף הוא סופר פורה ומוצלח שגם נוגע בבעיות הקשורות ישירות בנו בעולם הקיבוצי על חברות הנוער והיחידים שהתחנכו בקיבוץ. מספריו הבולטים – "תרנגול כפרות" ולאחרונה "נער האופנים", שניהם בהחלט שווים קריאה. אחרון חביב – רן כהן, איש מר"צ מגן שמואל. באוטוביוגרפיה שלו "סעיד".

היום שדה ספרותי זה פתוח ומלבלב, אולי ראשית האינטגרציה המבוקשת כל כך בכל שטחי חיינו. כדאי לעקוב, בעיקר כקוראי ספרות, ולא רק כאזרחים. לא הזכרתי כאן את סמי מיכאל על ספריו הרבים ובעיקר "ויקטוריה" ו"חצוצרה בוואדי". כבודו במקומו מונח. יש לא מעט האוהבים את ספריו.